יג וַיָּ֗שָׁב וַיִּשְׁלַ֛ח שַׂר־חֲמִשִּׁ֥ים שְׁלִשִׁ֖ים וַֽחֲמִשָּׁ֑יו וַיַּ֡עַל וַיָּבֹא֩ שַׂר־הַֽחֲמִשִּׁ֨ים הַשְּׁלִישִׁ֜י וַיִּכְרַ֥ע עַל־בִּרְכָּ֣יו ׀ לְנֶ֣גֶד אֵֽלִיָּ֗הוּ וַיִּתְחַנֵּ֤ן אֵלָיו֙ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָ֔יו אִ֚ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים תִּֽיקַר־נָ֣א נַפְשִׁ֗י וְנֶ֨פֶשׁ עֲבָדֶ֥יךָֽ אֵ֛לֶּה חֲמִשִּׁ֖ים בְּעֵינֶֽיךָ׃ יד הִ֠נֵּה יָ֤רְדָה אֵשׁ֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַ֠תֹּאכַל אֶת־שְׁנֵ֞י שָׂרֵ֧י הַֽחֲמִשִּׁ֛ים הָרִֽאשֹׁנִ֖ים וְאֶת־חֲמִשֵּׁיהֶ֑ם וְעַתָּ֕ה תִּיקַ֥ר נַפְשִׁ֖י בְּעֵינֶֽיךָ׃ טו וַיְדַבֵּ֞ר מַלְאַ֤ךְ ה֙' אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ רֵ֣ד אוֹת֔וֹ אַל־תִּירָ֖א מִפָּנָ֑יו וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥רֶד אוֹת֖וֹ אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ טז וַיְדַבֵּ֨ר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֣ר ה֗' יַ֜עַן אֲשֶׁר־שָׁלַ֣חְתָּ מַלְאָכִים֮ לִדְרֹשׁ֮ בְּבַ֣עַל זְבוּב֮ אֱלֹהֵ֣י עֶקְרוֹן֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־אֱלֹהִים֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לִדְרֹ֖שׁ בִּדְבָר֑וֹ לָ֠כֵן הַמִּטָּ֞ה אֲשֶׁר־עָלִ֥יתָ שָּׁ֛ם לֹֽא־תֵרֵ֥ד מִמֶּ֖נָּה כִּי־מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ יז וַיָּ֜מָת כִּדְבַ֥ר ה֣' ׀ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵֽלִיָּ֗הוּ וַיִּמְלֹ֤ךְ יְהוֹרָם֙ תַּחְתָּ֔יו בִּשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֔יִם לִֽיהוֹרָ֥ם בֶּן־יְהֽוֹשָׁפָ֖ט מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה כִּ֛י לֹא־הָ֥יָה ל֖וֹ בֵּֽן׃ יח וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י אֲחַזְיָ֖הוּ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלוֹא־הֵ֣מָּה כְתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(יג) וַיָּשָׁב אחזיה וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים – בפעם השלישית וַחֲמִשָּׁיו, וכיון ששר זה כבר ראה כיצד השרים והחיילים שלפניו נאכלו על ידי האש, וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי לבדו, לא כדרך שבא שר צבא עם חייליו בגבורה להורידו בחזקה, אלא דרך פיוס ותחנונים, וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ, וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו, וַיְדַבֵּר אֵלָיו כך, אִישׁ הָאֱלֹהִים, תִּיקַר [-תהא יקרה] נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ, שלא תאכלנו האש מן השמים.
(יד) הִנֵּה כבר יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם, ובזה ראו את כחך ונפל על הכל מוראך, וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ לחוס עלי שלא יהרגני המלך אם לא אביאך, ותרד עימי אל המלך מרצונך.
(טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ ה' אֶל אֵלִיָּהוּ, רֵד אוֹתוֹ [-איתו], אַל תִּירָא מִפָּנָיו, וַיָּקָם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ [-איתו] אֶל הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַיְדַבֵּר אליהו אֵלָיו – אל אחזיה המלך, כֹּה אָמַר ה', יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן, והוסיף ואמר לו, הַמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ, וסיים את דבר הנבואה, לָכֵן, הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם, לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה, כִּי מוֹת תָּמוּת.
(יז) וַיָּמָת אחזיה מלך ישראל כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ, וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם אחיו תַּחְתָּיו, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לִיהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יהורם בן אחאב על ישראל, כִּי לֹא הָיָה לוֹ – לאחזיה בֵּן שיירש את מלכותו, ולכן מלך אחיו יהורם, בן אחאב.
(יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲחַזְיָהוּ בן אחאב מלך ישראל אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלוֹא הֵמָּה כְתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
