א לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַ֝יְגָֽרְשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ׃ ב אֲבָֽרְכָ֣ה אֶת־יְהוָ֣ה בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי׃
֍ ֍ ֍
פרק לד
במזמור זה יתאר דוד את השגחת ה' הפרטית החופפת על הצדיקים, וילמד שה' שומע תפלה. ומזמור זה מיוסד על המעשה שהיה לדוד בבורחו מלפני שאול (שמואל א', כ"א י"א-ט"ז), שכמעט נלכד בידי אכיש מלך גת [והוא אבימלך המוזכר כאן], אך כשהתנהג כשוטה גירש אותו המלך ולא הרגו:
(א) לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ – את הנהגתו, בהיותו לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, שעשה מעשי שטות ושגעון כדי שאבימלך יסבור שבודאי אין הוא דוד, ולא שמע אבימלך לקול עבדיו שאמרו לו שזהו דוד ושיהרגנו, וַיְגָרְשֵׁהוּ אבימלך, וַיֵּלַךְ.
(ב) אֲבָרְכָה אֶת יְיָ בְּכָל עֵת, בין בעת טובה ובין בעת רעה, כיון שתָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי, על השגחתו ורוב חסדיו, ואף בזמן שנראה הדבר כרעה אני מהלל את שם ה', מאחר שאני מאמין שגם הדבר הנראה כרע – בא עלי לתכלית טובה, כי לא יתכן שיעשה ה' דבר שהוא רע באמת, שזה מתנגד לתהילתו, שהכל בא בהשגחתו לטובה.
