שיעור 14, מסכת מגילה, פרק שלישי

אָמַר מַר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב שֵׁשֶׁת, מִטְפְּחוֹת סְפָרִים שֶׁבָּלוּ – מטפחות הניתנות על ספר התורה לכבוד, שהתיישנו, עוֹשִׂים אוֹתָם תַּכְרִיכִים לְמֵת מִצְוָה, שאין מי שיקנה עבורו תכריכים, וְזוֹ הִיא גְּנִיזָתָן.

וְאָמַר רָבָא, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה, וכבר אי אפשר להשתמש בו לקריאה, גּוֹנְזִין אוֹתו אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם, וַאֲפִילוּ אם היה רק שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת, אף שלא שימש תלמידי חכמים. וְאָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, וְגונזים את ספר התורה בִכְלִי חֶרֶס, שֶׁנֶּאֱמַר בירמיהו (לב יד) לגבי דרך השמירה על שטרות הכתובים על קלף 'וּנְתַתָּם בִּכְלִי חֶרֶס לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים', הרי שכלי החרס שומר על הקלפים הניתנים בו, וכך ראוי לעשות עם ספר התורה, הגם שגונזים אותו, מכל מקום דואגים שישתמר ככל האפשר, ולכן אין נותנים אותו בעפר ממש.

וְאָמַר רַב פָּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, מִבֵּי כְּנִישְׁתָא לְבֵי רַבָּנָן שָׁרֵי, כלומר, מותר לשנות בית כנסת ולעשותו לבית מדרש, כיון שקדושתו של בית המדרש חמורה יותר, והרי זה עילוי למקום. אבל מִבֵּי רַבָּנָן לְבֵי כְּנִישְׂתָא – לעשות מבית המדרש בית כנסת, אָסוּר, כיון שזו הורדה בקדושתו. וְרַב פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, אִיפְּכָא – הדין הוא בהיפך, שקדושת בית הכנסת חמורה יותר, ולכן אסור לעשות ממנו בית מדרש, ומותר לעשות מבית מדרש בית כנסת. פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב פָּפִּי, שקדושת בית המדרש חמורה יותר, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בֵּית הַכְּנֶסֶת מֻתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ, דְּאַלְמָא – ויש ללמוד מכך שבֵּית הַמִּדְרָשׁ עָדִיף.

הגמרא מביאה ברייתא בענין כבוד הספרים, וסדר הנחתם זה על גבי זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מַנִּיחִין – מותר להניח ספר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי ספר תּוֹרָה, וְספר תּוֹרָה עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁין, שאין כתוב בהם אלא אחד מחמשה חומשי התורה, ולא כל התורה, וְחֻמָּשִׁין עַל גַּבֵּי נְבִיאִים וּכְתוּבִים. אֲבָל לֹא – אין להניח נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁין, וְלֹא חֻמָּשִׁין עַל גַּבֵּי ספר תּוֹרָה.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה, אֲפִילוּ אם מוכר הוא ספר יָשָׁן כדי לִקַּח בּוֹ חָדָשׁ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא אם עושה כן כדי לִלְמֹד תּוֹרָה, כיון שגדול לימוד תורה שמביא לידי מעשה, וְכן מותר למוכרו כדי לִשָּׂא אִשָּׁה, כיון שמצוה זו חשובה ביותר, שנאמר (ישעיהו מה יח) 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ'.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יִמְכֹּר אָדָם סֵפֶר תּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ, כגון שיש לו כמה ספרי תורה. יֶתֶר עַל כֵּן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילוּ אֵין לוֹ לאדם מַה יֹּאכַל, וּמָכַר סֵפֶר תּוֹרָה, אוֹ שמכר את בִּתּוֹ לאמה עבריה, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם מאותם מעות שקיבל תמורתם.

שנינו במשנה, 'וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶם', כלומר, אם מכרו דבר שבקדושה וקנו בדמיו דבר אחר, ונשאר ממון מיותר, אין להורידו מקדושתו הראשונה. אָמַר רָבָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שגם המותר קדוש, אֶלָּא באופן שֶׁמָּכְרוּ דבר שבקדושה, וְהוֹתִירוּ. אֲבָל גָּבוּ ממון לצורך קניית דבר שבקדושה, וְהוֹתִירוּ – נשאר ממון מיותר שלא היה בו צורך, מֻתָּר הַמוֹתָר בשימוש אף לצורכי חול, כיון שמעולם לא חלה עליו קדושה, אמנם כיון שהוא בא מתרומת הציבור יש להשתמש בו לדבר שיש בו צורך לציבור. וּמָכְרוּ וְהוֹתִירוּ נַמִּי לֹא אֲמָרָן – וגם באופן שמכרו דבר שבקדושה וקנו אחר ונשאר ממון מיותר, אין אומרים שיש בו קדושה, אֶלָּא באופן שֶׁלֹּא הִתְנוּ שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר שיוכלו לשנות את הדמים לדברים אחרים, אֲבָל אם הִתְנוּ על כך שִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲפִילוּ 'דִּכְסוּסְיָא', מֻתָּר. מבררת הגמרא, מַאי – מהו 'דִּכְסוּסְיָא', ומבארת, פָּרָשָׁא דְּמָתָא – פָּרָשׁ המושכר לאנשי העיר, ומזומן הוא תמיד למקרה שיצטרכו לשולחו אל המושל, והוא הדין שמותר להשתמש בו לשאר צרכי חול של הציבור.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּנֵי הָעִיר האחת שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת, וּפָסְקוּ לָהֶם צְדָקָה – קצבו להם סכום מסוים שעליהם ליתן לצדקה, נוֹתְנִין את אותו סכום לגבאי של העיר האחרת, כדי שלא יחשדו בהם שהם נמנעים מלתת צדקה, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין בחזרה לעירם, נוטלים את הצדקה מהגבאים ומְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶם, וּמְפַרְנְסִין בָּהֶן עֲנִיִּי עִירָם, והיינו כיון שהם מרובים, אין הם נגררים אחרי אנשי העיר שהלכו אליה, אלא יש להם חשיבות של ציבור בפני עצמם, ולכן כשיוצאים מהעיר נוטלים עמהם את כספי הצדקה (ט"ז).

מסייעת לכך הגמרא מברייתא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, בְּנֵי הָעִיר שֶׁהָלְכוּ לְעִיר אַחֶרֶת, וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶם צְדָקָה, נוֹתְנִין אותה לגבאי אותה העיר, וּכְשֶׁהֵן בָּאִין לעירם מְבִיאִין אוֹתָהּ עִמָּהֶם, וּמְפַרְנְסִין בָּהּ עֲנִיֵּי עִירָם. וְיָחִיד שֶׁהָלַךְ לְעִיר אַחֶרֶת, וּפָסְקוּ עָלָיו צְדָקָה, תִּנָּתֵן לַעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר שהוא מתארח בה, ואינו רשאי ליטול את הצדקה ולהביאה לעירו, כיון שלאדם יחיד אין חשיבות בפני עצמו, אלא נגרר הוא אחר העיר שהוא שוהה בה.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב הוּנָא גָּזַר תַּעֲנִיתָא מחמת צרה שאירעה באותו מקום, עַל לְגַבֵּיהּ – בא למקומו רַב הוּנָא בַּר חֲנִילַאי וְכָל בְּנֵי מָתְיָא – וכל בני עירו של רב הונא בר חנילאי, רָמוּ עֲלַיְהוּ צְדָקָה – הטילו עליהם בני העיר של רב הונא סכום מסוים לצדקה, יְהָבוּ – ונתנו את הכסף לרב הונא. כִּי בָּעוּ לְמֵיזַל – כאשר רצו ללכת בחזרה לעירם, אָמְרֵי לֵיהּ – אמרו בני עירו של רב הונא בר חנילאי לרב הונא, לֵיתְבִינְהוּ נִיהֲלָן מַר לֵיזִיל לְפַרְנֵס בּוֹ עֲנִיֵּי דְּמָאתָן – יתן לנו אדוני את מעות הצדקה שלנו, כדי שנפרנס בהם את עניי עירנו. אָמַר לְהוּ רב הונא, תַּנִינָא – שנינו בברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, שאם היו רבים בעיר אחרת יכולים הם ליטול את כספי הצדקה לעירם, באופן שֶׁאֵין שָׁם חָבֵר עִיר – אין שם חכם המתעסק בצרכי ציבור, אֲבָל יֵשׁ שָׁם חָבֵר עִיר, תִּנָּתֵן לְחָבֵר עִיר, ואף כאן יש לכם להשאיר את כספי הצדקה בידי, שאני עוסק בצרכי הציבור, וְכָל שֶׁכֵּן – וטעם נוסף וגדול יותר יש להשאיר את הממון בידי, דְּעַנִיֵי דִּידִי וְדִידְכוּ עִלָּאִי סְמוּכוּ – שהרי גם העניים שבעירי וגם העניים שבעירכם סומכים עלי.