שיעור 148, מסכת יבמות, פרק ששה עשר

שנינו במשנה, ' ּו ְבגֹוי, אִ ם הָ יָ ה ִמ ְת ַּּכֵּּוין, אֵּ ין ֵּעד ּותֹו
ֵּעד ּות'. משמע מלשון המשנה שרק באופן שהתכוון
להתיר את האשה אין עדותו של הגוי מועילה,
מבררת הגמרא, אֶ לָּא בְּ גוֹ י ְ ּד ֵּעד ּו ֹתו ֵּעד ּות הֵּ יכִ י מַּ ש ְ כּ ַּ חַּ ת
ָל ּה – באיזה אופן מצאנו שהגוי מעיד על מיתת אדם
ואינו מתכוון להתיר את אשתו. ומבארת, בְּ אופן
שהגוי מֵּ סִ יחַּ לְ פִ י ֻּּת ּמֹו, ומביאה הגמרא דוגמא לכך, כִּ י
ַּהה ּוא ַּּדֲהָוה קָ א אָ זֵּיל וְ אָ מַּ ר – כמו המעשה שהיה באותו
גוי שהיה הולך ומכריז, מַּ אן אִ יכּ ָ א בּ ֵּ י חֵּ יוָ אֵּ י, מַּ אן אִ יכּ ָ א
בּ ֵּ י חֵּ יוָ אֵּ י – מי נמצא בביתו של חיואי, שברצוני
להודיעו דש ָ כִ יב חֵּ יוָ אֵּ י – שמת אותו אדם ששמו
חיואי, ְו ַּא ְס ַּּב ּה רַּ ב יוֹ סֵּ ף ִלְד ִבי ְתה ּו – והשיא רב יוסף את
אשתו על פי דבריו. מעשה נוסף: ַּהה ּוא – מעשה בגוי
ַּּדֲהָוה קָ אֲ מַּ ר וְ אָ זֵּיל – שהיה הולך ואומר, שלא מתוך
כוונה להעיד, וַּ י לְ פָ רָ ש ָ א זְ רִ יזָא ַּּדֲהָוה ְּבפ ּו ְמ ְּבִדי ָתא –
חבל על אותו פרש זריז וגיבור חיל שהיה בעיר
פומבדיתא, ומת, ְו ַּא ְס ַּּב ּה רָ בָ א וְ אִ יתֵּ ימָ א רַּ ב יוֹ סֵּ ף
ִלְד ִבי ְתה ּו – והשיא רבא את אשתו, ויש אומרים שרב
יוסף הוא שהשיא את אשתו. מעשה נוסף, ַּהה ּוא ַּּדֲהָוה
קָ אֲ מַּ ר וְ אָ זֵּיל – מעשה בגוי שהיה הולך ואומר, מַּ אן
אִ יכּ ָ א בּ ֵּ י חַּ סָּ א מַּ אן אִ יכּ ָ א בּ ֵּ י חַּ סָּ א – מי נמצא בביתו של
חסא, שידע שטָ בַּ ע חַּ סָּ א בים. אָ מַּ ר רַּ ב נַּ חְ מָ ן כששמע
את דבריו, הָ אֱ לֹהִ ים – לשון שבועה, ֲא ַּכל ּו ּה כּ ַּ וְ ארֵּ י לְ חַּ סָּ א
– אכלו הדגים את חסא, שבודאי מת. ִמִ ּד ּב ּוֵּרי ּה ְ ּדַּרב
נַּ חְ מָ ן – מחמת ששמעה את דבריו של רב נחמן, שלא
אמר הלואי שיעלה חסא מן המים אלא נשבע שבודאי
מת, אָ זְ לָ א ְ ּד ִבי ְתה ּו ְ ּד ַּח ָּסא אִ ינְּ סִ יבָ א – הלכה אשתו של
חסא ונישאה לאחר, וְ לֹא אָ מַּ ר ָל ּה וְ לֹא מִ ידִ י – ולא אמר
לה רב נחמן דבר. אָ מַּ ר רַּ ב אַּ ש ִ י, ש ְ מַּ ע ִמיָנ ּה – יש
ללמוד ממעשה זה, הָ א ַּּדֲאמ ּור רַּ בּ ָ נָ ן – שדין זה שאמרו
חכמים, שאדם הטובע במַּ יִ ם ש ֶ אֵּ ין לָ הֶ ן סוֹ ף ִא ְש ּתֹו
ֲאס ּוָרה, הַּ נֵּּי מִ ילּ ֵּי – זהו רק ְל ַּכ ְּת ִח ָּלה, שאומרים לה
שאסור לה להנשא לאחר, אֲ בָ ל אִ י אִ ינְּ סִ יבָ א – אבל אם
הלכה ונישאת, לֹא ַּמ ְּפִקיַּנן ָל ּה ִמי ֵּּני ּה – אין מוציאים
אותה מבעלה השני, כיון שמסתבר יותר שאכן מת
בטביעתו, ורק לכתחילה חוששים שמא עלה מהמים
במקום אחר. מביאה הגמרא לשון אחרת במעשה זה:
ְו ִאי ָּכא ּד – ויש אומרים, שלא נישאת מעצמה ְ ָא ְמֵּרי
ושתק רב נחמן, אלא ַּא ְס ָּב ּה רַּ ב נַּ חְ מָ ן ִלְד ִבי ְתה ּו – רב
נחמן עצמו השיא את אשתו של חסא, אָ מַּ ר – וביאר
את טעמו, כיון שחַּ סָּ א, גַּּ בְ רָ א רַּ בּ ָ ה ה ּוא – אדם גדול
ומפורסם הוא, אִ ם אִ יתֵּ י ּה ְ ּד ָס ִליק – אם אכן היה עולה
מהמים, קָ לָא אִ ית ֵּלי ּה לְ מִ ילְּ תָ א – היה הדבר מתפרסם,
וכיון שלא שמעו על כך, אפשר להתיר את אשתו
לכתחילה. דוחה הגמרא את הלשון השניה, וְ לֹא הִ יא –
ואין הדבר כן, כלשון זו, אלא לֹא ש ְ נָ א גַּּ בְ רָ א רַּ בּ ָ ה וְ לֹא
ש ְ נָ א לָ או גַּּ בְ רָ א רַּ בּ ָ ה – אין חילוק בין אדם גדול
ומפורסם לבין אדם רגיל, בכל אופן שנפל למים שאין
להם סוף, ִ ּדיֲע ַּבד אִ ין – בדיעבד, אם הלכה אשתו
ונישאת, מניחים אותה להשאר ביד בעלה השני,
ְל ַּכ ְּת ִח ָּלה לֹא – אך לכתחילה אין מתירים אותה
להנשא.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענינים אלו: ַּהה ּוא גּ וֹ י
ּד ֵּלי ּה לְ בַּ ר יִ ש ְ רָ אֵּ ל – מעשה בגוי שאמר ליהודי ְ ָא ַּמר
בשבת, קְ טוֹ ל ַּא ְס ַּּפ ְס ָּתא ְּו ָשִדי ְל ַּח ּי ּוָתא – חתוך עשבים
והטל לפני בהמותי, וְ אִ י לֹא – ואם לא תעשה כן,
ְ קָ טֵּ ילְ נָ א
ָלך כִּ פְ לַּ נְ יָ א בּ ַּ ר יִ ש ְ רָ אֵּ ל – אהרוג אותך כמו אותו
פלוני יהודי, ְ ּד ָא ְמִרי ֵּלי ּה ַּּב ּ ֵּשיל לִ י קְ דֵּ רָ ה ְּב ַּש ַּּב ָּתא –
שאמרתי לו שיבשל לי קדירה בשבת, וְ לֹא ַּּב ּ ֵּשיל לִ י –
ולא בישל לי, ּוְק ַּט ְל ֵּּתי ּה – והרגתיו. ָש ְמָעה ְ ּד ִבי ְתה ּו –
שמעה את הדברים אשתו של אותו פלוני, שאמר הגוי
שהרגו, אֲ תַּ אי ְלַּק ֵּּמי ּה ְ ּדָר ָבא – באה לפני רבא לשאול
אותו האם רשאית היא להנשא על סמך דבריו של
אותו גוי. ָּפ ְשט ּו ָל ּה את הספק מֵּ הָ א מַּ תְ נִ יתָ א –
מברייתא זו, שכך שנינו בה, גּ וֹ י ש ֶ הָ יָ ה מוֹ כֵּ ר ֵּּפירֹות
ַּּב ּ ש ּוק, וְ אָ מַּ ר, ֵּּפירֹות ַּה ָּלל ּו ש ֶ ל ָעְר ָלה הֵּ ן, ש ֶ ל נֶטַּ ע ְר ָב ִעי
הֵּ ן, כלומר, שאמר שהם פירות של נטיעה רכה
שפירותיה משובחים, ומתוך דבריו מובן שהם של
ערלה או נטע רבעי, או שאמר ש ֶ ל ֲעֵּזָקה הֵּ ן, וזהו שם
עיר בארץ ישראל שפירותיה משובחים, ולדבריו יש
לחשוש שמא הם פירות שנמכרו לו על ידי ישראל,
והתחייבו בהפרשת תרומות ומעשרות, לֹא אָ מַּ ר ְּכל ּום
– אין מאמינים לדבריו כלל, אלא הולכים אחרי רוב
הפירות שבאותו מקום, ש ֶ לּ ֹא ִנ ְת ַּּכֵּּוין אותו גוי בדבריו
אֶ לָּא לְ הַּ ש ְ בִּ יחַּ מִ קְּ חוֹ , ולומר שפירותיו משל אילן צעיר
המשובח יותר, או שפירותיו מאותה עיר שפירותיה
משובחים. ואף כאן אותו גוי רצה לאיים על הישראל
ולהפחידו, ולכן אמר לו שיהרגנו כדרך שהרג את
אותו פלוני, ויתכן שבאמת לא הרגו כלל.
ברייתא נוספת בענין נאמנותו של גוי המסיח לפי
תומו: אַּ בּ ָ א י ּוָדן אִ יש ִצָּדן אָ מַּ ר, ַּמֲע ֶשה בְּ יִ ש ְ רָ אֵּ ל וְ גוֹ י
ֶש ָהי ּו מְ הַּ לְּ כִ ין בּ ַּ ,
ְ
ֶּדֶרך ּולאחר זמן בּ ָ א אותו גּ וֹ י וְ אָ מַּ ר,
ְ חֲבָ ל ַּעל אותו ְיה ּוִדי ש ֶ הָ יָ ה ִע ִּמי, ש ֶ מּ ֵּ ת ,
ַּּבֶּדֶרך ּוְק ַּבְר ִּתיו,
וְ על פי עדות זו ִה ִּ שיא ּו אֶ ת ִא ְש ּתֹו של היהודי. ְו ש ּוב
היה ַּמֲע ֶשה בְּ קוֹ לָ ר – בחבורה ש ֶ ל ש ְ נֵּי בְּ נֵּי אָ דָ ם, ֶש ָהי ּו
מְ הַּ לְּ כִ ין לְ אַּ נְ טוֹ כְ יָ א, ּו ָבא גּ וֹ י וְ אָ מַּ ר, חֲבָ ל ַּעל קוֹ לָ ר ש ֶ ל
ש ְ נֵּי בְּ נֵּי אָ דָ ם ֶש ָהי ּו מְ הַּ לְּ כִ ין לְ אַּ נְ טוֹ כְ יָ א, ֶש ֵּּמת ּו,
ּוְק ַּבְר ִּתים, ְו ִה ִּ שיא ּו אֶ ת נְ ש וֹ תֵּ יהֶ ן. ְו ש ּוב היה ַּמֲע ֶשה
ְּב ִש ּ ִשים בְּ נֵּי אָ דָ ם ֶש ָהי ּו מְ הַּ לְּ כִ ין לְ כַּ רְ קוֹ ם ש ֶ ל בּ ֵּ יתָ ר –
לעיר ביתר כשהיתה נתונה במצור, ּו ָבא גּ וֹ י וְ אָ מַּ ר,
חֲבָ ל ַּעל ִש ּ ִשים בְּ נֵּי אָ דָ ם ֶש ָהי ּו מְ הַּ לְּ כִ ין לְ כַּ רְ קוֹ ם ש ֶ ל
בּ ֵּ יתָ ר, ֶש ֵּּמת ּו, ּוְק ַּבְר ִּתים. ְו ִה ִּ שיא ּו חכמים אֶ ת נְ ש וֹ תֵּ יהֶ ן:
על פי עדותו של הגוי, שהיה מסיח לפי תומו.