יז וַתַּ֥הַר הָֽאִשָּׁ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן לַמּוֹעֵ֤ד הַזֶּה֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יהָ אֱלִישָֽׁע׃ יח וַיִּגְדַּ֖ל הַיָּ֑לֶד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיֵּצֵ֥א אֶל־אָבִ֖יו אֶל־הַקֹּֽצְרִֽים׃ יט וַיֹּ֥אמֶר אֶל־אָבִ֖יו רֹאשִׁ֣י ׀ רֹאשִׁ֑י וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הַנַּ֔עַר שָׂאֵ֖הוּ אֶל־אִמּֽוֹ׃ כ וַיִּ֨שָּׂאֵ֔הוּ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֧שֶׁב עַל־בִּרְכֶּ֛יהָ עַד־הַֽצָּהֳרַ֖יִם וַיָּמֹֽת׃ כא וַתַּ֨עַל֙ וַתַּשְׁכִּבֵ֔הוּ עַל־מִטַּ֖ת אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּסְגֹּ֥ר בַּֽעֲד֖וֹ וַתֵּצֵֽא׃ כב וַתִּקְרָא֮ אֶל־אִישָׁהּ֒ וַתֹּ֗אמֶר שִׁלְחָ֨ה נָ֥א לִי֙ אֶחָ֣ד מִן־הַנְּעָרִ֔ים וְאַחַ֖ת הָֽאֲתֹנ֑וֹת וְאָר֛וּצָה עַד־אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים וְאָשֽׁוּבָה׃ כג וַיֹּ֗אמֶר מַ֠דּוּעַ אַ֣תְּ הֹלֶ֤כֶת אֵלָיו֙ הַיּ֔וֹם לֹא־חֹ֖דֶשׁ וְלֹ֣א שַׁבָּ֑ת וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃ כד וַֽתַּחֲבֹשׁ֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֹּ֥אמֶר אֶֽל־נַעֲרָ֖הּ נְהַ֣ג וָלֵ֑ךְ אַל־תַּעֲצָר־לִ֣י לִרְכֹּ֔ב כִּ֖י אִם־אָמַ֥רְתִּי לָֽךְ׃ כה וַתֵּ֗לֶךְ וַתָּבֹ֛א אֶל־אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים אֶל־הַ֣ר הַכַּרְמֶ֑ל וַ֠יְהִי כִּרְא֨וֹת אִישׁ־הָֽאֱלֹהִ֤ים אֹתָהּ֙ מִנֶּ֔גֶד וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־גֵּֽיחֲזִ֣י נַֽעֲר֔וֹ הִנֵּ֖ה הַשּֽׁוּנַמִּ֥ית הַלָּֽז׃ כו עַתָּה֮ רֽוּץ־נָ֣א לִקְרָאתָהּ֒ וֶֽאֱמָר־לָ֗הּ הֲשָׁל֥וֹם לָ֛ךְ הֲשָׁל֥וֹם לְאִישֵׁ֖ךְ הֲשָׁל֣וֹם לַיָּ֑לֶד וַתֹּ֖אמֶר שָׁלֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
(יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה השונמית, וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, ולא היה הנס על ידי תפילה, אלא אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, כי הצדיק גוזר והקב"ה מקיים.
(יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד, וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים.
(יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו, רֹאשִׁי רֹאשִׁי, וכפל את דבריו להורות על עוצם הכאב, וַיֹּאמֶר האב אֶל הַנַּעַר שהיה עמו, שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ.
(כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ, וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ, וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצָּהֳרַיִם, וַיָּמֹת.
(כא) וַתַּעַל האשה השונמית, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַתִּסְגֹּר את הדלת בַּעֲדוֹ, וַתֵּצֵא.
(כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר, שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים, וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת, וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים, וְאָשׁוּבָה.
(כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, והרי לֹא חֹדֶשׁ – אין זה ראש חדש היום, וְלֹא שַׁבָּת, כי היתה דרכם ללכת אל הנביא בראשי חודשים ובשבתות, ללמוד דרכי ה', ולקבל שפע ברכה וקדושה. וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם – אין דבר רע בכך שאלך אל הנביא כעת, ולא רצתה לגלות את הדבר אפילו לבעלה, כיון שמוטב שייעשה הנס בצינעא (מצודת דוד).
(כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, ומתוך מרירות ליבה מיהרה ללכת ברגל, וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ, נְהַג את האתון וָלֵךְ, אַל תַּעֲצָר לִי את האתון לִרְכֹּב, כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ, אמנם לא אמרה לו לעצור, אלא הלכה רגלי עד מקום הנביא בהר הכרמל.
(כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶל הַר הַכַּרְמֶל, וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ בתמיהה, הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז הגיעה בזמן שאינו מעותד לכך, ובודאי אירע דבר שמחמתו הגיעה.
(כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ, וֶאֱמָר לָהּ – שאל אותה, הֲשָׁלוֹם לָךְ, הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם, כי לא רצתה לפתוח פיה לרעה (רלב"ג).
