שיעור 15, ספר דניאל, פרק ב, כד-כו
כד כָּל־קֳבֵ֣ל דְּנָ֗ה דָּֽנִיֵּאל֙ עַ֣ל עַל־אַרְי֔וֹךְ דִּ֚י מַנִּ֣י מַלְכָּ֔א לְהֽוֹבָדָ֖ה לְחַכִּימֵ֣י בָבֶ֑ל אֲזַ֣ל ׀ וְכֵ֣ן אֲמַר־לֵ֗הּ לְחַכִּימֵ֤י בָבֶל֙ אַל־תְּהוֹבֵ֔ד הַעֵ֨לְנִי֙ קֳדָ֣ם מַלְכָּ֔א וּפִשְׁרָ֖א לְמַלְכָּ֥א אֲחַוֵּֽא׃ כה אֱדַ֤יִן אַרְיוֹךְ֙ בְּהִתְבְּהָלָ֔ה הַנְעֵ֥ל לְדָֽנִיֵּ֖אל קֳדָ֣ם מַלְכָּ֑א וְכֵ֣ן אֲמַר־לֵ֗הּ דִּֽי־הַשְׁכַּ֤חַת גְּבַר֙ מִן־בְּנֵ֤י גָֽלוּתָא֙ דִּ֣י יְה֔וּד דִּ֥י פִשְׁרָ֖א לְמַלְכָּ֥א יְהוֹדַֽע׃ כו עָנֵ֤ה מַלְכָּא֙ וְאָמַ֣ר לְדָֽנִיֵּ֔אל דִּ֥י שְׁמֵ֖הּ בֵּלְטְשַׁאצַּ֑ר הַֽאִיתָ֣ךְ כָּהֵ֗ל לְהוֹדָֽעֻתַ֛נִי חֶלְמָ֥א דִֽי־חֲזֵ֖ית וּפִשְׁרֵֽהּ׃
֍ ֍ ֍
(כד) כָּל קֳבֵל דְּנָה – כלעומת זאת, כלומר, לאחר שהתגלה דבר החלום לדניאל, דָּנִיֵּאל עַל [-נכנס] עַל [-אצל] אַרְיוֹךְ, והטעם שנכנס אליו ולא הלך מיד אל המלך, דִּי מַנִּי מַלְכָּא לְהוֹבָדָה לְחַכִּימֵי בָבֶל – כיון שֶׁמִּינָּה אותו המלך להאביד ולהרוג את חכמי בבל, וחשש שבינתיים יעשה את שליחותו ויהרגם, ולכן נכנס אליו תחילה למנוע ממנו להמשיך בהריגתם, אֲזַל וְכֵן אֲמַר לֵהּ – הלך דניאל ואמר לאריוך כך, לְחַכִּימֵי בָבֶל אַל תְּהוֹבֵד – אל תאבד ותהרוג את חכמי בבל, ואף שלכאורה כעת הם ראויים יותר לעונש, שהרי הם אמרו שלא יתכן שבן אדם יידע את חלומו של המלך, והנה נמצא שדניאל יכול לומר זאת, הַעֵלְנִי קֳדָם מַלְכָּא – הכניסני אל המלך, ואני אמליץ טוב עליהם שלא ייהרגו, וגם בכך שאריוך עצמו יביא את דניאל אל המלך תהיה לו התנצלות על כך שלא הרג את כל החכמים, כיון שמצא בינתיים את דניאל היודע את החלום ופתרונו ומיהר להביאו אל המלך, וּפִשְׁרָא לְמַלְכָּא אֲחַוֵּא – ואני אומר וְאַרְאֶה למלך את פתרון חלומו, כי אוכל לומר לו גם את החלום עצמו וגם את הרהורי ליבו שקדמו לחלום, באופן שלא ישאר לו ספק שזהו הפתרון האמיתי.
(כה) אֱדַיִן אַרְיוֹךְ בְּהִתְבְּהָלָה הַנְעֵל לְדָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא – אז הכניס אריוך בבהילות ובחפזון את דניאל לפני המלך, כאילו הוא ממהר לעשות רצון המלך בהריגת החכמים, אלא שהתעכב לפי שעה מחמת שמצא את דניאל היודע את החלום ופתרונו, וְכֵן אֲמַר לֵהּ – וכך אמר לו אריוך למלך, דִּי הַשְׁכַּחַת גְּבַר מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד – מצאתי אדם מבני הגלות של יהודה, דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדַע – שיודיע את הפתרון למלך, ואמר שהוא זה ששלחו אתמול למלך לבקש זמן נוסף. וכוונתו היתה גם להמליץ טוב על חכמי בבל האחרים, שלא ידעו לומר למלך את חלומו, כי פותר החלום הוא מארץ יהודה, ששם היתה הופעת הנבואה ורוח אלוקים, ואין אשמה בחכמי בבל שלא ידעו לומר את הדבר.
(כו) עָנֵה מַלְכָּא [-ענה המלך] וְאָמַר לְדָנִיֵּאל, דִּי שְׁמֵהּ – שקרא את שמו [של דניאל] בֵּלְטְשַׁאצַּר, כשם אלוהיו, וחשב שמכח זה יהיה בו כח לדעת את מה שלא ידעו כל החכמים, הַאִיתָךְ כָּהֵל לְהוֹדָעֻתַנִי חֶלְמָא דִי חֲזֵית וּפִשְׁרֵהּ – האם אכן אתה יכול להודיעני את החלום שחלמתי, ואת פתרונו.
