שיעור 155, ספר מלכים ב', פרק ה, יג-יט

יג וַיִּגְּשׁ֣וּ עֲבָדָיו֮ וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָיו֒ וַיֹּֽאמְר֗וּ אָבִי֙ דָּבָ֣ר גָּד֗וֹל הַנָּבִ֛יא דִּבֶּ֥ר אֵלֶ֖יךָ הֲל֣וֹא תַֽעֲשֶׂ֑ה וְאַ֛ף כִּֽי־אָמַ֥ר אֵלֶ֖יךָ רְחַ֥ץ וּטְהָֽר׃ יד וַיֵּ֗רֶד וַיִּטְבֹּ֤ל בַּיַּרְדֵּן֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים כִּדְבַ֖ר אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֑ים וַיָּ֣שָׁב בְּשָׂר֗וֹ כִּבְשַׂ֛ר נַ֥עַר קָטֹ֖ן וַיִּטְהָֽר׃ טו וַיָּשָׁב֩ אֶל־אִ֨ישׁ הָֽאֱלֹהִ֜ים ה֣וּא וְכָֽל־מַחֲנֵ֗הוּ וַיָּבֹא֮ וַיַּֽעֲמֹ֣ד לְפָנָיו֒ וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּה־נָ֤א יָדַ֨עְתִּי֙ כִּ֣י אֵ֤ין אֱלֹהִים֙ בְּכָל־הָאָ֔רֶץ כִּ֖י אִם־בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֛ה קַח־נָ֥א בְרָכָ֖ה מֵאֵ֥ת עַבְדֶּֽךָ׃ טז וַיֹּ֕אמֶר חַי־ה֛' אֲשֶׁר־עָמַ֥דְתִּי לְפָנָ֖יו אִם־אֶקָּ֑ח וַיִּפְצַר־בּ֥וֹ לָקַ֖חַת וַיְמָאֵֽן׃ יז וַיֹּאמֶר֮ נַֽעֲמָן֒ וָלֹ֕א יֻתַּן־נָ֣א לְעַבְדְּךָ֔ מַשָּׂ֥א צֶֽמֶד־פְּרָדִ֖ים אֲדָמָ֑ה כִּ֡י לֽוֹא־יַעֲשֶׂה֩ ע֨וֹד עַבְדְּךָ֜ עֹלָ֤ה וָזֶ֨בַח֙ לֵֽאלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים כִּ֖י אִם־לַֽה'׃ יח לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה יִסְלַ֥ח ה֖' לְעַבְדֶּ֑ךָ בְּב֣וֹא אֲדֹנִ֣י בֵית־רִמּוֹן֩ לְהִשְׁתַּֽחֲ֨וֹת שָׁ֜מָּה וְה֣וּא ׀ נִשְׁעָ֣ן עַל־יָדִ֗י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֨יתִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן בְּהִשְׁתַּֽחֲוָיָ֨תִי֙ בֵּ֣ית רִמֹּ֔ן יִסְלַח־ה֥' לְעַבְדְּךָ֖ בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יט וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ לֵ֣ךְ לְשָׁל֑וֹם וַיֵּ֥לֶךְ מֵֽאִתּ֖וֹ כִּבְרַת־אָֽרֶץ׃

(יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו של נעמן וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ, אָבִי, דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ – הרי אם היה הנביא אומר לך לעשות דבר גדול וקשה, הֲלוֹא תַעֲשֶׂה – הרי היית עושה זאת, מחמת שזהו דבר הנביא, וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ – וכל שכן עתה שאמר לך דבר קטן, רְחַץ וּטְהָר.

(יד) וַיֵּרֶד נעמן וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ להיות כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן, וַיִּטְהָר מצרעתו.

(טו) וַיָּשָׁב נעמן אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ, וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו, והנה כיון שאסור ליטול מתנה מגוי ביום שמחתו, מחשש שילך ויודה לעבודה זרה שלו, לכן הקדים נעמן וַיֹּאמֶר, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל, וְעַתָּה שכפרתי בעבודה זרה ואין חשש שאודה לה, קַח נָא בְרָכָה – מתנה מֵאֵת עַבְדֶּךָ.

(טז) אמנם כיון שמן הדין אסור לרפא גוי, ועשה זאת אלישע רק מפני שהיה בכך קידוש שם שמים, לכן לא רצה ליטול ממנו מתנה, וַיֹּאמֶר אלישע בלשון שבועה, חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם אֶקָּח. וַיִּפְצַר בּוֹ לָקַחַת, וַיְמָאֵן.

(יז) וַיֹּאמֶר נַעֲמָן, וָלֹא יֻתַּן נָא לְעַבְדְּךָ – האם תסכים שיתנו לי מַשָּׂא צֶמֶד פְּרָדִים אֲדָמָה, כדי שיוכל להקים בארצו מזבח לשם ה', ורצה למלא את המזבח באדמה קדושה מארץ ישראל, כִּי לוֹא יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, כִּי אִם לַה'.

(יח) אמנם הוסיף נעמן ואמר, לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח ה' לְעַבְדֶּךָ, בְּבוֹא אֲדֹנִי מלך ארם למקום עבודה זרה שלו הקרוי בֵית רִמּוֹן, לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה, וְכיון שהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי יצטרך להתכופף יחד עם המלך, וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן – ייראה הדבר כאילו אני משתחוה לעבודה זרה, ועל דבר זה היה בטוח שיסלח לו ה', כיון שאין כוונתו כלל להשתחוויה. ועתה הוסיף, שכדי שמלך ארם לא יבחין שהפסיק לעבוד עבודה זרה, יצטרך אחר כך להשתחוות בעצמו פעם נוספת, בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן בפעם השניה, שבכך יש איסור ממש, יִסְלַח (נא) ה' לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה – בכך שאני לוקח אדמה להקים מזבח לה' אני מראה שאני כופר בעבודה זרה, ומה שאני משתחווה לעבודה זרה הוא רק מפחד המלך, וכיון שגוי אינו מצווה למסור נפשו על קידוש ה', יסלח לי ה' גם על כך.

(יט) וַיֹּאמֶר לוֹ אלישע, לֵךְ לְשָׁלוֹם. וַיֵּלֶךְ נעמן מֵאִתּוֹ כִּבְרַת אָרֶץ.