שיעור 18. שיר השירים, פרק ד, א-ג

פרק ד א הִנָּ֨ךְ יָפָ֤ה רַעְיָתִי֙ הִנָּ֣ךְ יָפָ֔ה עֵינַ֣יִךְ יוֹנִ֔ים מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵ֑ךְ שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּֽלְשׁ֖וּ מֵהַ֥ר גִּלְעָֽד׃ ב שִׁנַּ֨יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הַקְּצוּב֔וֹת שֶֽׁעָל֖וּ מִן־הָֽרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ ג כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתוֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖ךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃

פרק ד (א) עתה, שהגוף וכוחותיו השלימו עם הנפש, והנפש מתייחדת עם דודה העליון בעודה פועלת בתוך הגוף, על ידי העבודה התמידית בבית המקדש, משבח ה' את נפש שלמה בכל פרטיה, הן מצד עצמיותה כנפש משכלת ומבינה, והן בדרך בה היא פועלת באברי וכוחות הגוף. ופותח בשבח על השגת הנפש את ה', שהיא בשתי בחינות, האחת על ידי התבוננות בכלל מציאות העולם, שבה ניכרת הנהגת ה' ומידותיו, והשניה על ידי ההתבוננות בתוך הנפש עצמה, לראות את הענינים הרוחניים החקוקים בה מטבעה, ועל כך אומר, הִנָּךְ יָפָה מצד שאת רַעְיָתִי, ודבוקה בשכלך אל האלהות הכללית הניכרת בכל מציאות העולם שמחוץ לנפש, הִנָּךְ יָפָה מצד עצמך, כי את חלק אלוה ממעל וקדושה מצד עצמך, ופנימיותך יפה ביופי שמיימי ורוחני, עֵינַיִךְ יוֹנִים – שתי השגות אלו משולות לעינים, האחת מתבוננת על העולם החיצוני, ואחת מתבוננת לעולם הפנימי של הנפש, ושתיהן כיונים שאינן נפרדות לעולם מבן זוגם, והגם שעינים אלו כלואות בגוף, הרי הן מביטות אלי מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – מבעד לקשר הקושר אותך אל הגוף (ו'צמה' הוא מלשון קשר, כמו קישור שערות). שַׂעְרֵךְ, הרומז לאורות הפנימיים שבשכל האדם, היוצאים לחוץ (כמו השיער, שהוא נוצר מהמותרות שגוף האדם פולט החוצה, וכאילו פנימיות הגוף מתעבית ומתקשה ויוצאת אל החוץ בדמות שיער), ואורות אלו רומזים על המושגים הרבים שמשיג השכל, שהם דקים בהבנתם ומרובים לאין מספר, דומים כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד, שכל אחד מהם ניכר בפני עצמו, כך כל מושג שמשיג השכל הוא מובדל מהאחרים, וניכר בפני עצמו.

(ב) שִׁנַּיִךְ, שגם הן יוצאות מפנימות הגוף אל החוץ, וזהו משל לכללים ולמשפטים העיקריים שהשכל משכיל בהם, והם (כמספר השינים) שלשים ושתים דרכים, שמהם נלמדים כל ההיקשים והלימודים השכליים, דומים כְּעֵדֶר הרחלים הַקְּצוּבוֹת (-השוות ודומות זו לזו) שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, כי במשפטים ובכללים של החכמה אין ניכרת השגת החושים (המדמים כל דבר בדרך אחרת), אלא כולם שוים זה לזה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת – כאחיות תאומות, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם – אין לכללים אלו תולדה שאינה נכונה (כמו אם שכולה שבנה מת), כי כל התולדות של יסודות החכמה הללו הם בנים חיים, ומתאימים לכלל נתיבות החכמה העיקריים (ואף בדרכי הנפש הרוחנית, שהשכלותיה גבוהות יותר ואינן תלויות כלל בחומר, רשם ה' שלשים ושתים נתיבות חכמה, נקיות מכל סיג, כולם פרי החכמה העליונה, מתאימות ודומות זו לזו, ושכולה אין בהם).

(ג) ומצייר עתה את דיבורה, שהוא המוציא את השגות החכמה וכלליה (הרמוזים בשערות ובשינים) אל החוץ, כְּחוּט הַשָּׁנִי שחורזים עליו מרגליות רבות למחרוזת אחת, כן שִׂפְתוֹתַיִךְ מחברות בדיבורן את המושגים וההבנות של הנפש זו לזו, ליצור מהם מאמרים שלמים, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה – ואף הדיבור עצמו הוא נאה, כי דיבורך הוא בלימוד תורה, ברוח הקודש ובדברי נבואה, כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – הנפש עצמה, שאין לנו השגה בה והיא נראית לנו כדבר ריק, כי אינה תופסת מקום גשמי, הרי היא כפלח הרימון המלא גרעינים, כך הנפש מלאה באורות אלהיים, שהם שש מאות ושלש עשרה המצוות, והשגה זו בעצמותה של הנפש היא רק מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – על ידי קישורה לגוף (וכפי שהתבאר ש'צמה' הוא לשון קישור).