שיעור 2, מסכת מועד קטן, פרק ראשון

שנינו במשנה, 'משקין בית השלחין'. מבררת הגמרא, מַאי מַשְׁמָע – מהיכן יש ללמוד דבר זה, דְּהַאי – שלשון זו של 'בֵּית הַשְּׁלָחִין', לִישָׁנָא דְּצָחוּתָא הוּא – זו לשון צמא, והכוונה שזו ארץ עייפה הצמאה תמיד למים, וזקוקה להשקאה תדירה. משיבה הגמרא, כְּדִכְתִיב – היינו כמו שנאמר בפסוק (דברים כה יח) 'וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ', וּמְתַרְגְּמִינָן – ותירגם אונקלוס 'וְאַתְּ מְשַׁלְּהֵי וְלָאִי'. ממשיכה הגמרא ומבררת, וּמַאי מַשְׁמָע – ומהיכן יש ללמוד דְּ'בֵית הַבַּעַל' לִישָׁנָא דְּמֵיתִיבוּתא הוּא – משמעות הלשון היא שזו שדה מיושבת, שאינה צריכה טיפול של בני אדם, אלא שותה מי גשמים היורדים עליה, כְּדִכְתִיב – כמו שנאמר בנבואת ישעיה (סב ה) 'כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ', וּמְתַרְגְּמִינָן – והתרגום על פסוק זה הוא 'כְּמָה דְּמִיתוֹתַב עוּלֵם עִם בְּתוּלְתָא כֵן יִתוֹתְבוּן בְּגַוַּיְכִי בָּנַיְיכִי', כלומר, כשם שבחור הנושא אשה הרי הוא יושב בביתו ואינו זז משם, מאחר ונתמלא רצונו כראוי, כך ישראל ישבו על אדמתם ולא יצאו משם, וכמו כן לשון 'בית הבעל' היא שדה מיושבת, שאינה צריכה טיפול תמידי של בני אדם להשקותה.

שנינו במשנה, 'משקין בית השלחין במועד'. מדייקת הגמרא, משמע מלשון המשנה, שבֵּית הַשְּׁלָחִין, אִין – אכן מותר להשקותה בחול המועד, אבל בֵּית הַבַּעַל, לֹא – אסור להשקותה. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין שדה זו לבין שדה זו. ומבארת, בִּמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנָן – במקום שיש חשש הפסד ממון, התירו חכמים את עשיית המלאכה המצילה מן ההפסד, ושדה של בית השלחין עשויה להיפסד אם לא ישקו אותה, אבל בִּמְקוֹם רְוִיחָא – במקום שההימנעות ממלאכה לא תגרום הפסד, אלא שעשיית המלאכה תגרום לרווח, לֹא שָׁרוּ רַבָּנָן – לא התירו חכמים את עשיית המלאכה במועד, ובשדה בית הבעל אין חשש הפסד, אלא שהשקאתה תגרום להשבחת השדה ולרווח, ובאופן זה לא התירו חכמים את המלאכה.

מוסיפה הגמרא תנאי, וַאֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא, טִירְחָא יְתֵירָה לָא טַרְחִינָן – לא התירו חכמים לטרוח טירחא יתירה. ומוכיחה זאת הגמרא, דְּקָתָּנֵי – שהרי שנינו במשנתנו, לגבי השקאת בית השלחין, אֲבָל לֹא – אין משקים שדה זו מִמֵּי הַגְּשָׁמִים, וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן, פֵּירוּשׁ 'קִילוֹן' כְּמוֹ בִּיב – בור עמוק, ולכאורה קשה, בִּשְׁלָמָא – מובן דין המשנה לגבי מֵי קִילוֹן, כיון דאִיכָּא טִירְחָא יְתֵירָה – יש בהשקאה ממים אלו טירחה מרובה, דְצָרִיךְ לְאַשְׁקוּיֵי מִינֵּיהּ בְּדַוְּולָא – שצריך האדם לשאוב את המים בדליים מהבור ולהשקות את השדה, ולכן הדבר אסור בחול המועד, אֶלָּא מֵי גְּשָׁמִים, מַאי טִירְחָא אִיכָּא – מה הטירחה המרובה שיש בשימוש בהם, שמחמת כן אסרה המשנה להשקות בהם את השדה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, גְּזֵירָה היא שגזרו חכמים על מֵי גְּשָׁמִים אַטּוּ – משום מֵי קִילוֹן, לפי שמי קילון הם מי גשמים שנאספו בקילון, ואם נתיר לאדם להשקות במי גשמים, יתיר הוא לעצמו להשתמש גם במי קילון, והרי יש בהם טירחא מרובה. תירוץ נוסף: רַב אַשִׁי אָמַר, מֵי גְּשָׁמִים נַמִּי לִידֵי מֵי קִילוֹן קָאָתוּ – גם מי הגשמים עצמם נעשים 'מי קילון', שהרי הם נאספים בקרקע, ולאחר ששואב האדם את מחציתם צריך הוא לטרוח ולהוציא עם דליים את החלק התחתון שלהם, והרי זו טירחא יתירה במועד, שלא התירוה חכמים.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין – תעלות שהמים זורמים אליהם מִן האֲגַמִּים, ששם נקווים מי הגשמים, מוּתָּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם את שדות בית השלחין בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, וְהוּא דְּלֹא פָּסְקֵי – ובתנאי שאינם עשויים להיפסק, כיון שיש שם שפע מים, וסובר רבי זירא כסברת רב אשי, שלא גזרו חכמים איסור בהשקאה ממי הגשמים, אלא שאסרו מי גשמים מועטים שהם כמי קילון, לאחר ששואבים מהם חלק מהמים, אבל במקום שיש מים רבים לא גזרו.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַפְּסִיקוֹת – חריצים בקרקע המוליכים את המים ממקום למקום, ואינם מתוקנים יפה, וְהַבְּרֵכוֹת, המתוקנות יפה, שֶׁנִּתְמַלְּאוּ מַיִם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אָסוּר לְהַשְׁקוֹת מֵהֶן את שדה בית השלחין בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שהם עשויים להיפסק, ויטרח האדם להביא מים ממקומות רחוקים. וְאִם הָיְתָה אַמַּת הַמַּיִם היוצאת ממעיין הנובע עוֹבֶרֶת תַּחְתֵּיהֶם, באופן שהם מתמלאים ממנה תמיד, ואין חשש שיפסקו המים, מוּתָּר.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בענין הדין האמור בברייתא: אָמַר רַב פָּפָּא, וְהוּא – ובתנאי שֶׁרוּבָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ שָׂדֶה שׁוֹתָה מֵאוֹתָהּ אַמַּת הַמַּיִם, כלומר, שניתן להשקות את רוב השדה מאמת המים, ובודאי לא יטרח להביא מים עבור מיעוט השדה ממקום רחוק, אלא ישקה את המיעוט מבריכות המים. רַב אַשִׁי אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוּבָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ שָׂדֶה שׁוֹתָה מֵאוֹתָהּ אַמַּת הַמַּיִם, מותר להשקותה, והטעם לכך, כֵּיוָן דְּקָא מָשְׁכָה וְאָתְיָא – כיון שבריכות המים מתמלאות תמיד מאמת המים העוברת תחתיהם, גם אם אינו יכול להשקות את כולה בבת אחת, כיון שאין המים שיש בה ביום אחד מספיקים להשקיית כל השדה, מֵימַר אָמַר – אומר האדם בליבו, אִי לֹא שַׁתְיָא בְּחַד יוֹמָא – אם לא יספיקו המים להשקות את כל השדה ביום אחד, תִּשְׁתִי בִּתְרֵי וּתְלָתָא יוֹמֵי – הרי אוכל להשקותה ביומיים או שלשה, ולא יטרח להביא מים ממקום רחוק.