שיעור 205, ספר מלכים ב', פרק יח, כב-כז

כב וְכִֽי־תֹאמְר֣וּן אֵלַ֔י אֶל־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ בָּטָ֑חְנוּ הֲלוֹא־ה֗וּא אֲשֶׁ֨ר הֵסִ֤יר חִזְקִיָּ֨הוּ֙ אֶת־בָּֽמֹתָ֣יו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָ֔יו וַיֹּ֤אמֶר לִֽיהוּדָה֙ וְלִיר֣וּשָׁלִַ֔ם לִפְנֵי֙ הַמִּזְבֵּ֣חַ הַזֶּ֔ה תִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ בִּירֽוּשָׁלִָֽם׃ כג וְעַתָּה֙ הִתְעָ֣רֶב נָ֔א אֶת־אֲדֹנִ֖י אֶת־מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֑וּר וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ אַלְפַּ֣יִם סוּסִ֔ים אִם־תּוּכַ֕ל לָ֥תֶת לְךָ֖ רֹֽכְבִ֥ים עֲלֵיהֶֽם׃ כד וְאֵ֣יךְ תָּשִׁ֗יב אֵ֠ת פְּנֵ֨י פַחַ֥ת אַחַ֛ד עַבְדֵ֥י אֲדֹנִ֖י הַקְּטַנִּ֑ים וַתִּבְטַ֤ח לְךָ֙ עַל־מִצְרַ֔יִם לְרֶ֖כֶב וּלְפָֽרָשִֽׁים׃ כה עַתָּה֙ הֲמִבַּלְעֲדֵ֣י ה֔' עָלִ֛יתִי עַל־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַשְׁחִת֑וֹ ה֙' אָמַ֣ר אֵלַ֔י עֲלֵ֛ה עַל־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את וְהַשְׁחִיתָֽהּ׃ כו וַיֹּ֣אמֶר אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־חִ֠לְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָ֨ה וְיוֹאָ֜ח אֶל־רַבְשָׁקֵ֗ה דַּבֶּר־נָ֤א אֶל־עֲבָדֶ֨יךָ֙ אֲרָמִ֔ית כִּ֥י שֹֽׁמְעִ֖ים אֲנָ֑חְנוּ וְאַל־תְּדַבֵּ֤ר עִמָּ֨נוּ֙ יְהוּדִ֔ית בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־הַֽחֹמָֽה׃ כז וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם רַבְשָׁקֵ֗ה הַעַ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֨יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָֽאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה לֶֽאֱכֹ֣ל אֶת־צֽוֹאָתָ֗ם וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־מֵֽימֵי רַגְלֵיהֶ֖ם עִמָּכֶֽם׃

(כב) וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי שאינכם סומכים על עזרת בשר ודם, אלא אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ, הֲלוֹא בודאי לא יעזור לכם ה', כי הוּא האל אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו מכל ארץ ישראל, וַיֹּאמֶר, לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם, ורבשקה חשב שחזקיה עשה כן לטובת עצמו, שיצטרכו כל ישראל לעלות לירושלים עיר מלכותו, נגד כבוד ה' שראוי שיקריבו לו קרבנות בכל מקום (אבל באמת עשה זאת חזקיה מחמת שאסור להקריב בבמות לאחר בנין בית המקדש).

(כג) וְעַתָּה, הִתְעָרֶב נָא אֶת אֲדֹנִי אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר – הכנס עצמך בערבון עם מלך אשור על הדברים האלה, כי גם אם אתה סומך על מצרים שיתנו לך רכב ופרשים, הרי צריך אתה רוכבים שישתמשו בהם, והרי אין לך אלפים רוכבים, ולהוכיח זאת אמר, וְאֶתְּנָה לְךָ אני אַלְפַּיִם סוּסִים, אִם תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם.

(כד) וכיון שכן היא האמת, וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת – שר אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים, שאפילו הקטן שבהם הוא שר אלפים, וַתִּבְטַח לְךָ עַל מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים, והרי גם אם יתנו לך רכב ופרשים, לא יהיו לך רוכבים עבורם.

(כה) עַתָּה, הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ, והרי אתם זלזלתם בכבוד ה' בכך שביטלתם את הבמות שהיו מקריבים בהם קרבנות לשם ה' בכל ארץ ישראל, ואני עולה עליכם למלחמה לכבוד ה', והרי זה כאילו ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ (וכאמור כל זה היה לפי טעותם, שחשבו שחזקיה ביטל את הבמות לכבוד עצמו, להכריח את העם לעלות לירושלים, אבל באמת חזקיה עשה כן לשם שמים, מאחר ונאסרה ההקרבה בבמות לאחר בנין בית המקדש).

(כו) וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ, וְשֶׁבְנָה, וְיוֹאָח, אֶל רַבְשָׁקֵה שלוחו של מלך אשור, כיון שכל מטרתך היא שיפסיק חזקיה לבנות את החומות ולבצר את ירושלים, אם כן שליחותך היא אל המלך, ולכן דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ בלשון אֲרָמִית, כִּי שֹׁמְעִים (-מבינים) אֲנָחְנוּ שפה זו, וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ בלשון יְהוּדִית (-עברית, וכיון ששבט יהודה היה עיקר המלכות, ייחסו את הלשון אליו), כי דברים אלו מובנים בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה, ואין בכך צורך, מאחר והשליחות היא אל המלך.

(כז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַבְשָׁקֵה, אין הדבר כפי שאתם חושבים, הַעַל – וכי אל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הרי למלך חזקיה עצמו אין תקנה בדיבורים אלו, כי הוא ודאי ייענש לאחר שמרד במלך אשור, וכשירצה מלך אשור להענישו לא יצטרך לשלוח אליו שליחים שידברו עימו, אלא ישלח חיילים שיענישוהו מיד, הֲלֹא שליחותי היא עַל (-עבור) הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה, והם עתידים לסבול במצור של מלך אשור, לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם עִמָּכֶם מחמת גודל הרעב שיהיה במקום בזמן המצור, וכיון שאנו מרחמים עליהם רצוננו שימרדו כעת בחזקיה המלך, ויכניעו עצמם לפני מלך אשור.