שיעור 21, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

הגמרא מביאה ברייתא בענין משך הזמן של נידוי ונזיפה של חכם: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵין נִדּוּי פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, וְאֵין נְזִיפָה של חכם, והיינו כעס שכועס החכם על האדם אף שאינו מנדה אותו, שצריך לנהוג הרחקה ולהשאר בביתו, פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה ימים. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר – יש לכך רמז בפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב יד) 'וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים', הרי ש'כלימה' הבאה מחמת כעס של מי שהוא גדול ממנו, נמשכת שבעה ימים.

אָמַר רַב הוּנָא, וְנִדּוּי שֶׁלָּנוּ – של בני בבל, כִּנְזִיפָה שֶׁלָּהֶם – של בני ארץ ישראל, ולכן הנידוי בבבל נוהג רק שבעת ימים. מבררת הגמרא, וּנְזִיפָה שֶׁלָּנוּ – של בני בבל, כַּמָּה הָוֵי – כמה זמן היא נוהגת, שהרי אין מסתבר שתהא הנזיפה כנידוי, שבעה ימים. משיבה הגמרא, חַד יוֹמָא – נזיפה של בני בבל נוהגת יום אחד בלבד. ומסייעת לכך הגמרא, כִּי הַהִיא אִיתְּתָא דְּהֲוָה יָתְבָה בִּשְׁבִילָא – כמו המעשה שהיה באשה אחת שהיתה יושבת בשביל, קָא פָּשְׁטָא כַּרְעַהּ – והיתה רגלה פשוטה ומונחת לרוחב השביל, חָלִיף צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְלֹא אִיכַּנְעָה מִקַּמֵּיהּ – עבר שם תלמיד חכם, ולא כנסה רגלה מלפניו כדי שיוכל לעבור, אלא נשארה יושבת באופן זה. אָמַר אותו תלמיד חכם, כַּמָּה חֲצִיפָא הָא אִיתְּתָא – כמה חצופה היא אשה זו. אֲתָאִי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – באה אותה אשה לפני רב נחמן, לשאול אותו האם עליה לנהוג כמנודה. אָמַר לָהּ רב נחמן, מִי שָׁמַעַתְּ שַׁמְתָּא מִפּוּמֵיהּ – האם שמעת שאמר בפיו לשון נידוי. אָמְרָה לֵיהּ, לֹא. אָמַר לָהּ רב נחמן, זִילִי נְהִיגִי נְזִיפוּתָא בְּנַפְשִׁיךְ חַד יוֹמָא – לכי ונהגי בעצמך נזיפה יום אחד.

אָמַר רַב הוּנָא, תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּידָּה לִכְבוֹדו – נידה אדם שהיקל בכבודו, נִידּוּיוֹ נִדּוּי. והראיה לכך, דְּתַנְיָא בברייתא שהובאה לעיל, מְנוּדֶּה לָרַב, מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד. מְנוּדֶּה לַתַּלְמִיד, אֵינוֹ מְנוּדֶּה לָרַב. ומשמע, לָרַב הוּא דְּאֵינוֹ מְנוּדֶּה – רק לגבי הרב אינו מנודה, הָא מְנוּדֶּה לְכוּלֵּי עָלְמָא – אבל לשאר בני אדם שאינם חושבים יותר מהתלמיד, מנודה הוא, ויש לברר באיזה אופן מדובר, ולְמַאי – מדוע נידה אותו התלמיד, אִילֵימָא לְמִילֵּי דִּשְׁמַיָּא – אם מדובר שנידה אותו מחמת עבירה שעבר, וְהַכְּתִיב – והרי נאמר בפסוק (משלי כא ל) 'אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה", כלומר, במקום שנעשה הדבר מפני כבוד ה', אין חילוק בין תלמיד לרב, והכל צריכים לנהוג נידוי באדם שעבר עבירה, אף אם המנדה היה תלמיד. אֶלָּא ודאי מדובר באופן שנידהו התלמיד לִכְבוֹד עַצְמוֹ, על שזלזל בכבודו, שהוא כבוד תלמיד חכם, וגם בזה חל הנידוי.

אָמַר רַב יוֹסֵף, יש ללמוד מדין זה, צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – תלמיד חכם, עָבִיד דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בְּמִלְּתָא דִּפְסִיקָא לֵיהּ – רשאי לעשות דין לעצמו, בדבר הברור לו [ואמנם כל אדם רשאי לעשות דין לעצמו, אך היינו סבורים שתלמיד חכם צריך לנהוג בנחת עם הבריות, ואין ראוי לו לעשות דין לעצמו, ולכן חידש רב יוסף שאף תלמיד חכם רשאי לעשות כן (נמוקי יוסף).

מביאה הגמרא מעשה בענין נידוי: אַמְתֵּיהּ דְּבֵי רַבִּי – שפחה שהיתה בבית רבי יהודה הנשיא, חֲזִיתֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּמָחֵי לִבְנוֹ גָּדוֹל – ראתה אדם אחד המכה את בנו הגדול, אָמְרָה, לֶיהֱוֵי הַהוּא גַּבְרָא בְּשַׁמְתָּא – יהא אדם זה בנידוי, דְּקָא עָבַר – כיון שהוא עובר אַ'לִּפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל', דְּתַנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֶּן מִכְשׁוֹל' (וַיִּקְרָא יט,יד) בְּמַכֶּה את בְּנוֹ הַגָּדוֹל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כיון שיתכן שיתגבר עליו יצרו ויתריס כנגד אביו בדיבור או במעשה (ריטב"א), ונמצא שאביו הכשילו. וְלֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ במשך שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שהיה אותו אדם מנודה [ואף שסתם נידוי שלשים יום, היינו כששב בתשובה, אבל אותו אדם לא התחרט על העבירה עד שעברו שלש שנים].

מעשה נוסף: הַהוּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּהֲוָה סָאנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ – מעשה בתלמיד חכם שהיו יוצאות עליו שמועות רעות, שחוטא בזנות. אָמַר רַב יְהוּדָה, הֵיכִי לַעֲבֵיד – כיצד ראוי לנהוג עימו, לְשַׁמְּתֵיהּ – אם ננדה אותו, צְרִיכִין לֵיהּ רַבָּנָן – הרי צריכים אותו החכמים. לֹא לְשַׁמְּתֵיהּ – ואם לא ננדה אותו, קָא מִיתְחִיל שְׁמָא דִּשְׁמַיָּא – הרי יתחלל שם שמים, שאנו נושאים פנים לתלמיד חכם החוטא, ויש לחשוש שילמדו ממנו בני אדם. אָמַר לֵיהּ רב יהודה לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, מִידִי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא – האם שמעת דבר הלכה בענין כזה. אָמַר לֵיהּ, הָכִי [-כך] אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מַאי דִּכְתִיב – כיצד נדרש הפסוק (מלאכי ב ז) 'כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא', ללמד שרק אִם דּוֹמֶה הרב לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת, יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ, וְאִם לָאו – אם אינו דומה למלאך, אלא חוטא, לֹא יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ, ולכן אין ראוי שילמדו ממנו תורה כלל, ולכן ניתן לנדותו. שַׁמְּתֵיהּ – נידה אותו רַב יְהוּדָה. לְסוֹף – לאחר זמן, חֲלַשׁ – נחלש ונחלה רַב יְהוּדָה, עָיְילֵי רַבָּנָן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ – ובאו החכמים לבקרו ולשאול בשלומו. עַיִיל אִיהוּ נַמִּי בַּהֲדַיְיהוּ – נכנס גם אותו תלמיד חכם מנודה עם שאר החכמים [וישב בריחוק ארבע אמות, כדין המנודה (נמוקי יוסף)], כַּד חַזְיֵיהּ רַב יְהוּדָה – כאשר ראהו רב יהודה, אַחִיךְ – חייך. אָמַר לֵיהּ אותו תלמיד חכם מנודה לרב יהודה, לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּשַׁמְּתֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא – לא די בכך שנידית אותי, אֶלָּא אַחוֹכֵי קָא מְחַיֵּךְ בֵּיהּ – אלא אתה גם מחייך ולועג לי. אָמַר לֵיהּ רב יהודה, לָאו בְּדִידָךְ קָא מְחַיֵּכְנָא – לא התכוונתי ללעוג לך, אֶלָּא הַאי דְּקָא מְחַיֵּכְנָא – אלא הטעם שחייכתי, דְּכִי אַזִילְנָא לְעָלְמָא דְאָתֵי – כיון שכאשר אבוא לעולם הבא, בְּדִיחָא דַעְתָּאי – שמח אני, דַּאֲפִילוּ לְגַבְרָא רַבָּה כְּוָותָךְ לָא חַנִּפִי לֵיהּ – שלא החנפתי אפילו לתלמיד חכם כמותך. לאחר מכן נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב יְהוּדָה – נפטר רב יהודה מן העולם, ורצה אותו תלמיד חכם שיתירו לו את הנידוי, אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו לו החכמים, גַּבְרָא חֲשִׁיב כְּרַב יְהוּדָה לֵיכָּא הָכָא דְּלִישְׁרֵי לָךְ – אין כאן אדם חשוב כמו רב יהודה שיוכל להתיר לך את נידויו של רב יהודה [כי אף שאין צורך שאותו אדם שנידה יתיר את הנידוי, אך צריך שלא יהא פחות ממנו בחכמה], זִיל לְגַבֵּי רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה דְּלִישְׁרֵי לָךְ – לך לרבי יהודה הנשיא, שהוא יכול להתיר לך את הנידוי, כיון שחשיבותו של הנשיא גדולה יותר. אָזִיל לְגַבֵּיהּ – הלך אותו תלמיד חכם לרבי יהודה הנשיא, אָמַר לֵיהּ לְרַבִּי אַמִי, זִיל עַיֵּין בֵּיהּ בְּדִינֵיהּ – לך ועיין בדינו, אִי מִבָּעֵי לְמִשְׁרֵי לֵיהּ, שָׁרֵי לֵיהּ – ואם תמצא שראוי להתיר לו את נידויו, התר לו. עִיֵּין רַבִּי אַמִי בְּדִינֵיהּ, סָבַר לְמִישְׁרֵי לֵיהּ – סבר רבי אמי שיש להתיר לו את הנידוי. עָמַד רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר, מַה שִּׁפְחָתוֹ שֶׁל בֵּית רַבִּי, לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים בְּנִדּוּיָהּ קַלּוּת רֹאשׁ במשך שָׁלֹשׁ שָׁנִים, כמובא במעשה לעיל, יְהוּדָה חֲבֵרֵנוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שאין להקל בנידויו ולמהר להתיר לו. אָמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי דְּקַמָּן – מה פִּשְּׁרוֹ של דבר זה שאירע לפנינו, דְּלֵיתֵי סָבָא הָאִידָּנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא – שבא עתה לבית המדרש רבי שמואל בר נחמני, שהיה כבר זקן, דְּהָא כַּמָּה שְׁנֵי לָא אָתֵי – והרי כבר כמה שנים שלא בא לבית המדרש, ועתה בא ואמר שאין להתיר לו את הנידוי, שְׁמַע מִנָהּ לֹא מִיבָּעֵי לְמִישְׁרֵי לֵיהּ – יש ללמוד מכך שאין להתיר לו את הנידוי. לֹא שָׁרָא לֵיהּ – לא התיר לו רבי אמי את נידויו. נָפַק כִּי קָא בָּכֵי וְאָזַל – יצא אותו תלמיד חכם מבית המדרש כשהוא בוכה על כך שלא התירו לו את הנידוי, אָתָא זִיבּוּרָא טַרְקֵיהּ אַאַמָּתֵיהּ – באה צירעה והכישה אותו באמתו [מידה כנגד מידה, לפי שהלך אחר יצרו], וְשָׁכִיב – ומת. עַיְּילוּהָּ לִמְעַרְתָּא דְּחֲסִידֵי – רצו להכניסו לקבורה במערה של חסידים, וְלֹא קִבְּלוּהוּ – לא הצליחו לעשות כן, לפי שבא נחש והקיף את פתח המערה. לִמְעַרְתָּא דְּדַיָּינֵי – הכניסוהו לקבורה במערה של דיינים, וְקִבְּלוּהוּ, והטעם לכך שהתקבל במערה זו, דְּעָבַד כְּרַבִּי אִלָעאִי – כיון שגם כשחטא נהג כהוראתו של רבי אלעאי, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, רַבִּי אִלָעאִי הַזָּקֵן אוֹמֵר, אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַבֵּר עָלָיו, ואינו יכול לעמוד כנגדו ולא לחטוא כלל, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, כדי שלא יתחלל שם שמים על ידי חטאו, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, שמא על ידי עינוי הגוף בגלות ובמלבוש יכנע יצרו, וְאם לא נכנע יצרו, יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, הגם שהדבר אסור, וּלכל הפחות אַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.

דוחה הרי"ף דין זה מההלכה: וְלֵיתָא לִדְרַבִּי אִלָעאִי – ואין הלכה בזה כרבי אלעאי, אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְגַּבֵּר יִצְרוֹ של האדם עָלָיו, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְיַתּוֹבֵיהּ בְּדַעְתֵּיהּ – צריך האדם להתיישב בדעתו ולא לחטוא, ואינו יכול לטעון שלא היה בכוחו לעמוד כנגד יצרו, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו כלל זה, (ברכות לג:) הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, ואם ירצה להתגבר על יצרו, יוכל לעשות זאת.