שיעור 212, ספר מלכים ב', פרק כ, א-ז

פרק כ א בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּבֹ֣א אֵ֠לָיו יְשַׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה׃ ב וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּ֨תְפַּלֵּ֔ל אֶל־ה֖' לֵאמֹֽר׃ ג אָנָּ֣ה ה֗' זְכָר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵבָ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃ ד וַיְהִ֣י יְשַֽׁעְיָ֔הוּ לֹ֣א יָצָ֔א חָצֵ֖ר הַתִּֽיכֹנָ֑ה וּ֨דְבַר־ה֔' הָיָ֥ה אֵלָ֖יו לֵאמֹֽר׃ ה שׁ֣וּב וְאָֽמַרְתָּ֞ אֶל־חִזְקִיָּ֣הוּ נְגִיד־עַמִּ֗י כֹּֽה־אָמַ֤ר ה֙' אֱלֹהֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔יךָ שָׁמַ֨עְתִּי֙ אֶת־תְּפִלָּתֶ֔ךָ רָאִ֖יתִי אֶת־דִּמְעָתֶ֑ךָ הִנְנִי֙ רֹ֣פֶא לָ֔ךְ בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י תַּֽעֲלֶ֖ה בֵּ֥ית הֽ'׃ ו וְהֹֽסַפְתִּ֣י עַל־יָמֶ֗יךָ חֲמֵ֤שׁ עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה וּמִכַּ֤ף מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ אַצִּ֣ילְךָ֔ וְאֵ֖ת הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְגַנּוֹתִי֙ עַל־הָעִ֣יר הַזֹּ֔את לְמַֽעֲנִ֔י וּלְמַ֖עַן דָּוִ֥ד עַבְדִּֽי׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְשַׁעְיָ֔הוּ קְח֖וּ דְּבֶ֣לֶת תְּאֵנִ֑ים וַיִּקְח֛וּ וַיָּשִׂ֥ימוּ עַֽל־הַשְּׁחִ֖ין וַיֶּֽחִי׃

פרק כ (א) בפרק זה יובא מה שאירע לחזקיהו מלך יהודה באותו זמן שעלה עליו סנחריב למלחמה, שלשה ימים קודם שבא לירושלים: בַּיָּמִים הָהֵם שעלה סנחריב להלחם בארץ יהודה, חָלָה חִזְקִיָּהוּ חולי גדול ואנוש שיש בו כדי לָמוּת, וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, כֹּה אָמַר ה', צַו לְבֵיתֶךָ – השאר צוואה לבני ביתך, כִּי מֵת אַתָּה, וְלֹא תִחְיֶה, והיתה כוונתו להעירו, כי הסיבה שהגיעו אליו גם האויבים החיצוניים, וגם האויבים הפנימיים שהם חוליי הגוף, הם מחמת שיש חסרון מסוים בנפשו, והוא הגורם לכך, והחסרון היה בכך שלא נשא אשה ולא קיים מצוות פריה ורביה (אמנם טעמו היה כיון שידע ברוח הקודש שיהיו בניו רשעים, אך ישעיה הנביא הורה לו שעליו לקיים את מצוות התורה ללא התבוננות בעתידות, וה' יעשה הטוב בעיניו, ובאמת מאותם רשעים נולדו אחר כך מלכים צדיקים).

(ב) וַיַּסֵּב חזקיהו אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר, כדי שלא יטרידוהו בני ביתו ויוכל להתפלל בכוונה שלמה, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה', לֵאמֹר.

(ג) אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת, כי האמנתי רק בה' ולא באמונות שוא, וּבְלֵבָב שָׁלֵם – עשיתי את המעשים הטובים רק לשם ה', ולא כדי להשיג מכך תועלת אחרת, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, כי הוצאתי לפועל את מחשבותי הטובות, על ידי מעשי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל.

(ד) וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ הנביא עדיין לֹא יָצָא לחָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר.

(ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ, שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, כי בתפילתו הזכיר את זכויותיו, ושמע ה' וקיבל את דבריו, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, ובכך עוררת את מידת הרחמים, ולכן הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, ובַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תבריא לגמרי ותַּעֲלֶה אל בֵּית ה'.

(ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וגם האויב החיצוני יסור ממך, וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ, וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת גם כן אציל מיד מלך אשור, וְגַנּוֹתִי – אגן עַל הָעִיר הַזֹּאת, ואף שלפי זכויותיהם של אותו דור היה די בכך שיגן עליהם ה' בדרך הטבע, מכל מקום תהיה ההגנה בדרך נס והשגחה, לְמַעֲנִי – לקדש את שם ה' בכל העולם, וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.

(ז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ, קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים, וַיִּקְחוּ, וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין, וַיֶּחִי – התרפא, והיה זה נס כפול, כיון שדבלת תאנים בטבעה מקלקלת את הבשר החי, וכל שכן כשכבר יש בו שחין, וכאן הועילו התאנים לרפאותו.