ט מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּֽחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵֽחָלְיֽוֹ׃ י אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַֽׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃ יא אָמַ֨רְתִּי֙ לֹֽא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַֽחַיִּ֑ים לֹֽא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃
֍֍֍
(ט) מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה – כתב הודאה לה' שכתב חזקיהו המלך בַּחֲלֹתוֹ וַיְחִי מֵחָלְיוֹ – לאחר שהתרפא ממחלתו.
(י) אֲנִי אָמַרְתִּי בליבי, בזמן מחלתי, בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה – שאמות מחמת מחלה זו, ויהיו יָמַי דוממים, ללא מעשה (כי אף על פי שה'זמן' אינו דבר הקיים בפני עצמו, אלא רק ביחס לאדם היכול לפעול בו, מכל מקום כל זמן שהגוף קיים, ניתן לייחס לו את הזמן, אלא שאותו הזמן הוא 'דומם', כי אין הגוף המת יכול לפעול בו מאומה), וכאשר אבוא בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל, וזה לאחר שכבר כָּלָה הגוף לגמרי, ולא ניתן לייחס לו את הזמן העובר, פֻּקַּדְתִּי – יחסרו מחשבוני לגמרי יֶתֶר שְׁנוֹתָי, שלא יהיה לי כל יחס לאותו הזמן, והם אותם שנים שהיו ראויים להחשב בחשבון ימי, אם הייתי נשאר חי.
(יא) אָמַרְתִּי בליבי, כאשר חשבתי שאמות, ששוב לֹא אֶרְאֶה יָהּ, יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים – לא אשיג את מציאות ה' כפי שמשיגים אותה בני האדם החיים, כי האדם החי מוגבל בהשגתו, ואינו מכיר בה' אלא לפי המושגים הסובבים אותו, כמו מציאות הזמן והמקום והדברים הגשמיים, ומבין שה' הוא הבורא את הכל ושולט בכל, והשגתו מוגבלת לדברים אלו, אך לאחר מותו מתפשטת הנשמה ממגבלות הגוף, ומשיג האדם את מציאות ה' בשכל פשוט ללא אמצעים גשמיים, ותהיה השגת ה' נשגבת ומרוממת יותר, עד אשר לֹא אַבִּיט אָדָם עוֹד עִם יוֹשְׁבֵי חָדֶל – לא תוכל הנשמה כלל להבין את ענין האדם הגשמי, המוקף בהגבלות של 'זמן' ו'מקום'.
