יום שישי
י' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 25, מסכת יבמות, פרק שני

משנה
משנתנו מבארת שיש אדם שאסור לו מגזירת חכמים לישא אשה מסוימת, הגם שמעיקר דין התורה אינה אסורה עליו: הַנִּטְעָן מִן הַשִּׁפְחָה – אדם שיצא עליו קול שבא על שפחה כנענית, וְנִשְׁתַּחְרְרָה, או שיצא עליו קול מִן הָעוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים, שבא עליה, וְנִתְגַּיְּרָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִכְנוֹס – לא ישא את השפחה הזו או את הגיורת הזו, מחשש שיאמרו האנשים שהיה הקול אמת, ונאמר במשלי (ד כד) 'הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ', וְאִם עבר וכָּנַס, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ, כיון שמשום קול בעלמא אין מוציאים אשה מבעלה, ועוד, שאפילו אם היה הקול אמת, שבא עליה בהיותה שפחה או גויה, הרי לא נאסרה עליו מחמת כן.
הַנִּטְעָן מֵאֵשֶׁת אִישׁ – מי שבא על אשת איש, וְהוֹצִיאוּהָ בית דין מחמת כן מִתַּחַת יָדוֹ של בעלה, כדין אשת איש שזינתה, שבית דין מחייבים את בעלה לגרשה, הרי היא אסורה על הבועל מן התורה, כפי שדרשו חכמים מכך שנאמר בפרשת סוטה פעמיים לשון 'נטמאה', ללמד שהיא נאסרת גם על הבעל וגם על הבועל, לפיכך, אַף עַל פִּי שֶׁעבר הבועל וכָּנַס, יוֹצִיא – מחייבים אותו לגרשה.

גמרא
שנינו במשנה, 'הנטען מאשת איש, והוציאוה מתחת ידו, אף על פי שכנס, יוציא'. אָמַר רַב, וּבְעֵדִים. כְּלוֹמַר, אִם הוֹצִיא אוֹתָהּ בַּעֲלָהּ בְּעֵדֵי טֻמְאָה מֵחֲמַת זֶה הַנִּטְעָן – בעדים שהעידו שבא עליה לאדם זה, וּכְנָסָהּ זֶה הַנִּטְעָן – ונשאה אותו אדם בעצמו שהעידו שבא עליה בהיותה אשת איש, מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִתַּחַת יָדוֹ, כיון שהיא אסורה עליו מן התורה. אֲבָל אִם הוֹצִיא אוֹתָהּ בַּעֲלָהּ בְּלֹא עֵדֵי טֻמְאָה, אֶלָּא בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר בִּלְבַד, שבאופן זה אין העדים מעידים על ביאה אלא על הנהגה מכוערת שיש מחמתה חשש לטומאה, ואין הבעל חייב לגרשה, אם בכל זאת גירשה בעלה, וּכְנָסָהּ זֶה הַנִּטְעָן, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, כיון שלא נאסרה עליו בודאות. וְדִיֵּק רַב דין זה מִדְּקָתָּנֵי – מכך שנקטה משנתנו לשון 'הוֹצִיאוּהָ', וְלֹא קָתָּנֵי 'הוֹצִיאָהּ', מִכְּלָל – ומשמע מלשון זו של 'הוציאוה' דְּבֵית דִּין הוֹצִיאוּהָ בעל כרחו של הבעל, וּבֵית דִּין אֵין מוֹצִיאִין אשה מבעלה אֶלָּא בְּעֵדִים המעידים על ביאת איסור.
וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ דְּרַב – והקשתה הגמרא על דברי רב מֵהָא דְּתַנְיָא – ממה ששנינו בברייתא לגבי משנתנו, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שמוציאים אותה מן הנטען לאחר שכנסה, בְּשֶׁאֵין לָהּ בָּנִים מִן הַנִּטְעָן, רק באופן זה הוּא שֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִיָּדוֹ, אֲבָל אִם יֵשׁ לָה בָּנִים מִן הַנִּטְעָן, לֹא תֵּצֵא, כדי שלא להוציא לעז על בניה, וְאִם בָּאוּ עֵדֵי טֻמְאָה, המעידים שבא עליה בעודה אשת איש, והרי היא אסורה עליו מן התורה, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ כַּמָּה בָּנִים מהנטען, תֵּצֵא, שהרי היא אסורה עליו, דְּאַלְמָא מַפְּקִינָא לָהּ מִן הַנִּטְעָן – ומוכח מכך שכשאין לה בנים מהנטען מוציאים אותה ממנו אפילו בְּלֹא עֵדֵי טֻמְאָה על ביאת איסור בהיותה נשואה לבעלה הראשון, ושלא כדברי רב שרק אם היו עדי טומאה ממש מוציאים אותה מהנטען.
וְאוֹקְמַהּ רַב כְּרַבִּי – ותירץ רב שאותה ברייתא סוברת כדברי רבי שבברייתא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, היה רוֹכֵל יוֹצֵא מהבית, וְאִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִנָּר – ומצא האיש את אשתו כשהיא חוגרת את בגדה, שהוא כעין מכנסיים שהיו הנשים לובשות לצניעות, אָמַר רַבִּי, הוֹאִיל וּמְכֹעָר הַדָּבָר, שניכרים הדברים שלא התירה בגד זה אלא לזנות עם אותו רוכל, וכשיצא חגרתו שוב, תֵּצֵא מהרוכל, אם נשאת לו. וכן אם יצא הרוכל מהבית, ונמצא רוֹק לְמַעְלָה מִן הַכִּילָּה – בגג הכילה הַפְּרוּשָׂה מעל מיטת האשה, אָמַר רַבִּי, הוֹאִיל וּמְכֹעָר הַדָּבָר, שהרי אין דרך לרוק כלפי מעלה אלא מי ששוכב ופניו למעלה, וניכר הדבר שזינתה ורקקה בשעת מעשה, תֵּצֵא מהרוכל, אם נישאת לו. אמנם חכמים חולקים על דינים אלו, וסוברים שאין מחייבים את האדם שנשא את האשה שנטען עליה לגרשה אלא אם כן היו עליו עדי ביאה ממש, ואין די בעדות על דבר מכוער שראו. וממילא הברייתא שאמרה שרק אם יש לה בנים מהנטען לא תצא, היא כדברי רבי, אבל רב סובר כדעת חכמים שרק אם נשאת למי שהעידו עליו עדים שבא עליה בהיותה אשת איש, חייב הוא לגרשה, כיון שהיא אסורה עליו מן התורה, ואפילו אם יש לו בנים ממנה.
פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – והלכה כדברי רב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי – והלכה כדברי רבי.
תמהה הגמרא, קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא – הרי שתי הלכות אלו סותרות זו את זו, דְּהָא רַב לֹא מַפִּיק לָהּ מִן הַנִּטְעָן אֶלָּא בְּעֵדֵי טֻמְאָה – שהרי רב סובר שאין מוציאים אותה מהנטען עליה אלא אם כן היו עדים שבא עליה בהיותה אשת איש, וְרַבִּי מַפִּיק לָהּ בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר – ואילו רבי סובר שאפילו אם רק היו עדים על דבר מכוער, ומחמת כן גירשה בעלה, ונשאה הנטען, חייב הוא להוציאה [אם אין לו בנים ממנה].
מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין שתי ההלכות, ומבארת הגמרא, בְּקָלָא דְּפָסִיק – אם יצא קול על דבר מכוער, ופסק הקול מעצמו, ואחר כך גירשה בעלה ונשאה הנטען, עַבְדִינָן – נוהגים למעשה כְּרַב, וְלֹא מַפְּקִינַן לָהּ – ואין מחייבים את בעלה לגרשה, אֶלָּא בְּעֵדֵי טֻמְאָה – אלא אם כן יעידו עדים על מעשה טומאה ממש עם אותו נטען שנשאה עתה. וּבְקָלָא דְּלֹא פָּסִיק – אך אם יש קול שאינו פוסק על אותו דבר מכוער, עַבְדִינָן – נוהגים למעשה כְּרַבִּי, וּמַפְּקִינַן לָהּ – ומוציאים אותה מהנטען שנשאה גם בְּעֵדֵי דָּבָר מְכֹעָר.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?