שיעור 25, ספר שופטים, פרק ז, ט-טו

ט וַֽיְהִי֙ בַּלַּ֣יְלָה הַה֔וּא וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ ה֔' ק֖וּם רֵ֣ד בַּֽמַּחֲנֶ֑ה כִּ֥י נְתַתִּ֖יו בְּיָדֶֽךָ׃ י וְאִם־יָרֵ֥א אַתָּ֖ה לָרֶ֑דֶת רֵ֥ד אַתָּ֛ה וּפֻרָ֥ה נַֽעַרְךָ֖ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ יא וְשָֽׁמַעְתָּ֙ מַה־יְדַבֵּ֔רוּ וְאַחַר֙ תֶּֽחֱזַ֣קְנָה יָדֶ֔יךָ וְיָֽרַדְתָּ֖ בַּֽמַּחֲנֶ֑ה וַיֵּ֤רֶד הוּא֙ וּפֻרָ֣ה נַֽעֲר֔וֹ אֶל־קְצֵ֥ה הַֽחֲמֻשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה׃ יב וּמִדְיָ֨ן וַֽעֲמָלֵ֤ק וְכָל־בְּנֵי־קֶ֨דֶם֙ נֹֽפְלִ֣ים בָּעֵ֔מֶק כָּֽאַרְבֶּ֖ה לָרֹ֑ב וְלִגְמַלֵּיהֶם֙ אֵ֣ין מִסְפָּ֔ר כַּח֛וֹל שֶֽׁעַל־שְׂפַ֥ת הַיָּ֖ם לָרֹֽב׃ יג וַיָּבֹ֣א גִדְע֔וֹן וְהִ֨נֵּה־אִ֔ישׁ מְסַפֵּ֥ר לְרֵעֵ֖הוּ חֲל֑וֹם וַיֹּ֜אמֶר הִנֵּ֧ה חֲל֣וֹם חָלַ֗מְתִּי וְהִנֵּ֨ה צְלִ֜יל לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַֽחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד־הָ֠אֹהֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּֽהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל׃ יד וַיַּ֨עַן רֵעֵ֤הוּ וַיֹּ֨אמֶר֙ אֵ֣ין זֹ֔את בִּלְתִּ֗י אִם־חֶ֛רֶב גִּדְע֥וֹן בֶּן־יוֹאָ֖שׁ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל נָתַ֤ן הָֽאֱלֹהִים֙ בְּיָד֔וֹ אֶת־מִדְיָ֖ן וְאֶת־כָּל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ טו וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ גִּדְע֜וֹן אֶת־מִסְפַּ֧ר הַֽחֲל֛וֹם וְאֶת־שִׁבְר֖וֹ וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיָּ֨שָׁב֙ אֶל־מַֽחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר ק֔וּמוּ כִּֽי־נָתַ֧ן ה֛' בְּיֶדְכֶ֖ם אֶת־מַֽחֲנֵ֥ה מִדְיָֽן׃

֍           ֍            ֍

(ט) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה', קוּם רֵד בַּמַּחֲנֶה של מדין, כִּי נְתַתִּיו בְּיָדֶךָ.

(י) וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת ולהלחם בהם מיד, שאז לא ניתן להשפיע עליו רוח גבורה, מאחר ואין לה על מה לחול, רֵד תחילה אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ לבדכם אֶל הַמַּחֲנֶה, בסמוך לו.

(יא) וְשָׁמַעְתָּ מַה יְדַבֵּרוּ חיילי מדין, וְאַחַר תֶּחֱזַקְנָה יָדֶיךָ ויושפע עליך שפע גבורה, וְיָרַדְתָּ בַּמַּחֲנֶה להלחם בהם. וַיֵּרֶד הוּא וּפֻרָה נַעֲרוֹ אֶל קְצֵה הַחֲמֻשִׁים אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה, כי לא כולם היו חמושים, אלא רק העומדים בקצוות סביבות המחנה.

(יב) וּמִדְיָן וַעֲמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם נֹפְלִים [-חונים] בָּעֵמֶק, כָּאַרְבֶּה לָרֹב, וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב.

(יג) וַיָּבֹא גִדְעוֹן קרוב אליהם, וְהִנֵּה שומע הוא אִישׁ מְסַפֵּר לְרֵעֵהוּ חֲלוֹם, וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וְהִנֵּה צְלִיל לֶחֶם שְׂעֹרִים – צליל קולו של לחם השעורים, שאותו באו לשלול ולבוז מישראל [כי היה זה בט"ז ניסן, שזהו זמן קציר שעורים], אותו לחם שעורים המסמל את מחנה ישראל מִתְהַפֵּךְ בְּמַחֲנֵה מִדְיָן – מתהפך לשלוט במחנה מדין, ותחת זאת שהיו בתחילה היהודים מתחבאים מפניהם, התהפכו כעת לשלוט בהם, וַיָּבֹא עַד הָאֹהֶל – עד מחנה האהלים של מדין, וַיַּכֵּהוּ וַיִּפֹּל, ודבר זה מראה שיפלו חללים, וַיַּהַפְכֵהוּ לְמַעְלָה, והיינו שיברחו מהעמק אל ההרים שסביב, וְנָפַל הָאֹהֶל – שינוצחו חיילי מדין לגמרי.

(יד) וַיַּעַן רֵעֵהוּ של מספר החלום וַיֹּאמֶר, אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וחלום זה מלמד כי נָתַן הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ אֶת מִדְיָן וְאֶת כָּל הַמַּחֲנֶה.

(טו) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ גִּדְעוֹן אֶת מִסְפַּר [-סיפור] הַחֲלוֹם, וְאֶת שִׁבְרוֹ – פתרונו, וַיִּשְׁתָּחוּ לה', וַיָּשָׁב אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לאנשיו, קוּמוּ, כִּי נָתַן ה' בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן.