פרק מח א שִׁמְעוּ־זֹ֣את בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב הַנִּקְרָאִים֙ בְּשֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִמֵּ֥י יְהוּדָ֖ה יָצָ֑אוּ הַֽנִּשְׁבָּעִ֣ים ׀ בְּשֵׁ֣ם ה֗' וּבֵֽאלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ יַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א בֶֽאֱמֶ֖ת וְלֹ֥א בִצְדָקָֽה׃ ב כִּֽי־מֵעִ֤יר הַקֹּ֨דֶשׁ֙ נִקְרָ֔אוּ וְעַל־אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל נִסְמָ֑כוּ ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ ג הָרִֽאשֹׁנוֹת֙ מֵאָ֣ז הִגַּ֔דְתִּי וּמִפִּ֥י יָֽצְא֖וּ וְאַשְׁמִיעֵ֑ם פִּתְאֹ֥ם עָשִׂ֖יתִי וַתָּבֹֽאנָה׃
֍֍֍
פרק מח (א) שִׁמְעוּ זֹאת בֵּית יַעֲקֹב, את אשר אני עומד לומר לכם, אתם, הַנִּקְרָאִים בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל, מחמת חשיבותכם ורוממותכם מעל כוחות הטבע, וּמִמֵּי יְהוּדָה יָצָאוּ – יצאתם משבט יהודה, אשר בחלקו היה בית המקדש, ומשבטו יצא גזע מלכות בית דוד, ומחמת כן קשה עליכם, כיון שאתם ראויים להיות צדיקים גם מצד מעשיכם וגם מצד אבותיכם, איך אתם הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה', וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ, ומה שאתם נשבעים בשם ה' זהו לֹא בֶאֱמֶת, וְלֹא בִצְדָקָה – מה שאתם מזכירים את אלוקי ישראל אין זה בצדקת מעשיכם, והיינו מעשים טובים וצדיקים בענינים שבין אדם למקום, כי אין בידכם מעשים אלו.
(ב) כִּי מֵעִיר הַקֹּדֶשׁ נִקְרָאוּ – בעת שישראל היו קדושים ומיוחסים על ידי מעשיהם הטובים לעיר הקודש, וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נִסְמָכוּ – ובזמן שבתוקף אמונתם היו נסמכים על אלוקי ישראל, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ.
(ג) באותו זמן לא הייתי צריך להגיד לנביא את הניסים קודם שיתרחשו, אלא הָרִאשֹׁנוֹת – הניסים הראשונים, שנעשו בזמן שהיו ישראל במדרגתם הגבוהה, מֵאָז הִגַּדְתִּי, וּמִפִּי יָצְאוּ וְאַשְׁמִיעֵם, פִּתְאֹם עָשִׂיתִי וַתָּבֹאנָה, כלומר, ההגדה אל הנביא, והגדת הנביא אל העם, וקיום הנס עצמו, היו כל אלו פתאום ובבת אחת, ולא היה צורך להודיע להם על כך מראש כדי שיידעו שיד ה' היא זו, כי היו צדיקים וידעו את הדבר, ולא נעשה הנס לחזק את אמונתם, אלא מפני צדקתם.
