שיעור 30. שיר השירים, פרק ו, ד-ז

ד יָפָ֨ה אַ֤תְּ רַעְיָתִי֙ כְּתִרְצָ֔ה נָאוָ֖ה כִּירֽוּשָׁלִָ֑ם אֲיֻמָּ֖ה כַּנִּדְגָּלֽוֹת׃ ה הָסֵ֤בִּי עֵינַ֨יִךְ֙ מִנֶּגְדִּ֔י שֶׁ֥הֵ֖ם הִרְהִיבֻ֑נִי שַׂעְרֵךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽעִזִּ֔ים שֶׁגָּֽלְשׁ֖וּ מִן־הַגִּלְעָֽד׃ ו שִׁנַּ֨יִךְ֙ כְּעֵ֣דֶר הָֽרְחֵלִ֔ים שֶֽׁעָל֖וּ מִן־הָֽרַחְצָ֑ה שֶׁכֻּלָּם֙ מַתְאִימ֔וֹת וְשַׁכֻּלָ֖ה אֵ֥ין בָּהֶֽם׃ ז כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃

(ד) פונה ה' ואומר לנפש שלמה, יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי, כְּתִרְצָה – על ידי שנרצו מעשייך והתכפרו עוונותיך, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם – את שקולה ביופייך הרוחני כנגד כל 'ירושלים', שזהו רמז לכלל הגוף והמון כוחותיו (המכונים 'בנות ירושלים'), אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת – מוקפת את בדגלים רבים והמון מחנות, כי מכח התורה והמעשים הטובים שלך נבראו אלפי רבבות מלאכים, צבא קדושים ומלאכי שלום העומדים סביבך לשומרך בכל דרכייך.

(ה) ומעתה, הָסֵבִּי אלי את עֵינַיִךְ, הרומזים על העין המביטה אל כלל ההנהגה החיצונית בבריאה, ועל העין הפנימית המביטה אל תוך הנפש, להשיג את המראות האלהיים החרוטים בה, שעד עתה עמדו עינים אלו מִנֶּגְדִּי – רחוק ממני, כי היית כלואה בגוף המלך שלמה, ומעתה יהיו עינייך קרובים אלי, תחת כסא הכבוד, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי – כי עינים אלו גידלו את שמי בעולם, כי על ידי נפש שלמה ומעשיה הטובים התגדל והתקדש שם ה' בעולם כולו. ועתה חוזר ומפרט את יופיה של הנפש ואת המעלות שהיא מביאה עמה בשובה אל בית אביה שבשמים (כפי שפירש לעיל (פרק ד' פסוקים א'-ג')), שַׂעְרֵךְ הרומז לאורות הפנימיים שבשכל האדם, היוצאים לחוץ, ואורות אלו רומזים על המושגים הרבים שמשיג השכל, שהם דקים בהבנתם ומרובים לאין מספר, דומים הם כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד, שכל אחד מהם ניכר בפני עצמו, כך כל מושג שמשיג השכל הוא מובדל מהאחרים, וניכר בפני עצמו.

(ו) שִׁנַּיִךְ שגם הן יוצאות מפנימיות הגוף אל החוץ, וזהו משל לכללים ולמשפטים העיקריים שהשכל משכיל בהם, והם (כמספר השינים) שלשים ושתים דרכים, שמהם נלמדים כל ההיקשים והלימודים השכליים, דומים כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת – כאחיות תאומות, כי במשפטים ובכללים של החכמה אין ניכרת השגת החושים (המדמים כל דבר בדרך אחרת), אלא כולם שוים זה לזה, וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם – אין לכללים אלו תולדה שאינה נכונה (כמו אם שכולה שבנה מת), כי כל התולדות של יסודות החכמה הללו הם בנים חיים, ומתאימים לכללי נתיבות החכמה העיקריים.

(ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – הנפש עצמה, שאין לגוף השגה בה, והיא נראית לו כדבר ריק, כי אינה תופסת מקום גשמי, הרי היא כפלח הרימון המלא גרעינים, כך הנפש מלאה באורות אלהיים, שהם שש מאות ושלש עשרה המצוות, והשגה זו בעצמותה של הנפש היא רק מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ – על ידי קישורה לגוף (ובפסוקים אלו לא שיבח את צוארה ושאר האברים ששיבח לעיל (פרק ד' פסוקים ג'-ה'), כיון שאיברים אלו מורים על הדרך שבה מנהיגה הנפש את הגוף וכוחותיו, ובעת הגויעה אפסו כוחות הגוף ויצריו, ולכן שיבחה עתה רק במעלות הנפשיות שנשארו בה לעולם).