יט כִּ֤י חָרְבֹתַ֨יִךְ֙ וְשֹׁ֣מְמֹתַ֔יִךְ וְאֶ֖רֶץ הֲרִֽסֻתֵ֑ךְ כִּ֤י עַתָּה֙ תֵּֽצְרִ֣י מִיּוֹשֵׁ֔ב וְרָֽחֲק֖וּ מְבַלְּעָֽיִךְ׃ כ ע֚וֹד יֹֽאמְר֣וּ בְאָזְנַ֔יִךְ בְּנֵ֖י שִׁכֻּלָ֑יִךְ צַר־לִ֥י הַמָּק֖וֹם גְּשָׁה־לִּ֥י וְאֵשֵֽׁבָה׃ כא וְאָמַ֣רְתְּ בִּלְבָבֵ֗ךְ מִ֤י יָֽלַד־לִי֙ אֶת־אֵ֔לֶּה וַֽאֲנִ֥י שְׁכוּלָ֖ה וְגַלְמוּדָ֑ה גֹּלָ֣ה ׀ וְסוּרָ֗ה וְאֵ֨לֶּה֙ מִ֣י גִדֵּ֔ל הֵ֤ן אֲנִי֙ נִשְׁאַ֣רְתִּי לְבַדִּ֔י אֵ֖לֶּה אֵיפֹ֥ה הֵֽם׃
֍֍֍
(יט) מוסיף ה' ואומר לציון, אל תחששי מכך שלא יהיה לך מקום להכיל את כל השבים, כִּי כעדי תלבישי את חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ, כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב – יהיה צר המקום מחמת היושבים בארץ, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ – ויתרחקו מהארץ אותם משחיתים שמילאוה עד עתה, ותתמלא הארץ בבניה היושבים בה.
(כ) עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ – אותם בנים שהיית 'שַׁכּוּלָה' מהם, והם בני חוץ לארץ, יאמרו לך צַר לִי הַמָּקוֹם מכדי שנוכל להכנס אליו, ולכן כביכול מבקשים הם מהארץ, גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה – שתתקרב הארץ אליהם, כלומר, שיתרחבו גבולות ארץ ישראל יותר מכפי שהיו, עד שיהיה בה מקום לכל יושבי הגולה שהתקבצו אליה.
(כא) וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ באותו זמן, שלש תמיהות על מה שאירע לך, א. מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, כאשה שמתו כל בניה, וְגַלְמוּדָה, כאשה ללא בעל, ואיך יתכן שנולדו לי ילדים אלו. ב. גם לאחר שנולדו ילדים אלו, הלא כנסת ישראל גֹּלָה ממקומה, וְסוּרָה – גם במקום גלותה אינה יושבת במנוחה, אלא מיטלטלת ממקום למקום, ואם כן, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל. ג. גם לאחר שנולדו, והיה מי שגידל אותם, כיצד הגיעו אלי מארץ מרחקים, הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, מרוחקת מהם, ואֵלֶּה אֵיפֹה הֵם – מאיזה מקום באו, ומי הביאם לכאן.
