שיעור 32, ספר נחמיה, פרק ט, א-ה

פרק ט א וּבְיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֗ה נֶֽאֶסְפ֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּצ֣וֹם וּבְשַׂקִּ֔ים וַֽאֲדָמָ֖ה עֲלֵיהֶֽם׃ ב וַיִּבָּֽדְלוּ֙ זֶ֣רַע יִשְׂרָאֵ֔ל מִכֹּ֖ל בְּנֵ֣י נֵכָ֑ר וַיַּֽעַמְד֗וּ וַיִּתְוַדּוּ֙ עַל־חַטֹּ֣אתֵיהֶ֔ם וַֽעֲוֹנ֖וֹת אֲבֹֽתֵיהֶֽם׃ ג וַיָּק֨וּמוּ֙ עַל־עָמְדָ֔ם וַֽיִּקְרְא֗וּ בְּסֵ֨פֶר תּוֹרַ֧ת יְהוָ֛ה אֱלֹֽהֵיהֶ֖ם רְבִעִ֣ית הַיּ֑וֹם וּרְבִעִית֙ מִתְוַדִּ֣ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים לַֽיהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם׃ ד וַיָּ֜קָם עַֽל־מַֽעֲלֵ֣ה הַלְוִיִּ֗ם יֵשׁ֨וּעַ וּבָנִ֜י קַדְמִיאֵ֧ל שְׁבַנְיָ֛ה בֻּנִּ֥י שֵׁרֵֽבְיָ֖ה בָּנִ֣י כְנָ֑נִי וַֽיִּזְעֲקוּ֙ בְּק֣וֹל גָּד֔וֹל אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹֽהֵיהֶֽם׃ ה וַיֹּֽאמְר֣וּ הַלְוִיִּ֡ם יֵשׁ֣וּעַ וְ֠קַדְמִיאֵל בָּנִ֨י חֲשַׁבְנְיָ֜ה שֵׁרֵֽבְיָ֤ה הֽוֹדִיָּה֙ שְׁבַנְיָ֣ה פְתַֽחְיָ֔ה ק֗וּמוּ בָּֽרְכוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם מִן־הָֽעוֹלָ֖ם עַד־הָֽעוֹלָ֑ם וִיבָֽרְכוּ֙ שֵׁ֣ם כְּבֹדֶ֔ךָ וּמְרוֹמַ֥ם עַל־כָּל־בְּרָכָ֖ה וּתְהִלָּֽה׃

֍           ֍            ֍

פרק ט (א) וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חודש תשרי, לאחר שעברו ימי החג ויום 'אסרו חג', שבהם אסור להתענות, נֶאֶסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לירושלים, בְּצוֹם, וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם, דרך חזרה בתשובה.

(ב) וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר, כי אחרי שבזמן עליית עזרא פרשו מהנשים הנכריות, נכשלו לאחר מכן שוב, וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם.

(ג) וַיָּקוּמוּ עַל עָמְדָם – עמדו במקומותיהם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם, וּרְבִעִית מִתְוַדִּים, וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם.

(ד) וַיָּקָם עַל מַעֲלֵה הַלְוִיִּם – על המדרגה שהיו הלויים עומדים עליה בזמן שהיו משוררים, יֵשׁוּעַ, וּבָנִי, קַדְמִיאֵל, שְׁבַנְיָה, בֻּנִּי, שֵׁרֵבְיָה, בָּנִי, כְנָנִי, וַיִּזְעֲקוּ בְּקוֹל גָּדוֹל אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם.

(ה) וַיֹּאמְרוּ הַלְוִיִּם, יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל בָּנִי חֲשַׁבְנְיָה שֵׁרֵבְיָה הוֹדִיָּה שְׁבַנְיָה פְתַחְיָה, את סדר התפילה הזה, וקראו תחילה אל העם, קוּמוּ, בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, שהוא מבורך מִן הָעוֹלָם הזה עַד הָעוֹלָם הבא, ואחרי שאמרו כן אל העם הסבו פניהם ואמרו לה', וִיבָרְכוּ ישראל את שֵׁם כְּבֹדֶךָ – השם שעל ידו נודע כבודך, בבריאה שבראת, רק את השם הזה ביכולתם לברך, וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה – כי אתה בעצמך אינך מושג בידיעת בני האדם כלל, אלא מרומם אתה מעל לכל ברכה ותהילה שביכולת האדם לברך ולהלל.