ט כֹּ֖ל חַיְת֣וֹ שָׂדָ֑י אֵתָ֕יוּ לֶֽאֱכֹ֥ל כָּל־חַיְת֖וֹ בַּיָּֽעַר׃ י צֹפָ֞ו עִוְרִ֤ים כֻּלָּם֙ לֹ֣א יָדָ֔עוּ כֻּלָּם֙ כְּלָבִ֣ים אִלְּמִ֔ים לֹ֥א יֽוּכְל֖וּ לִנְבֹּ֑חַ הֹזִים֙ שֹֽׁכְבִ֔ים אֹֽהֲבֵ֖י לָנֽוּם׃ יא וְהַכְּלָבִ֣ים עַזֵּי־נֶ֗פֶשׁ לֹ֤א יָֽדְעוּ֙ שָׂבְעָ֔ה וְהֵ֣מָּה רֹעִ֔ים לֹ֥א יָֽדְע֖וּ הָבִ֑ין כֻּלָּם֙ לְדַרְכָּ֣ם פָּנ֔וּ אִ֥ישׁ לְבִצְע֖וֹ מִקָּצֵֽהוּ׃ יב אֵתָ֥יוּ אֶקְחָה־יַ֖יִן וְנִסְבְּאָ֣ה שֵׁכָ֑ר וְהָיָ֤ה כָזֶה֙ י֣וֹם מָחָ֔ר גָּד֖וֹל יֶ֥תֶר מְאֹֽד׃ א הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָֽרָעָ֖ה נֶֽאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃ ב יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃
֍֍֍
(ט) הנביא פונה עתה בדבריו אל נביאי השקר שבאותו הדור, ואל המנהיגים שלא הוכיחו את ישראל כראוי, וממשיל את ישראל לצאן שהרועה אינו משגיח עליהם, ומתוך כך קורא, כֹּל חַיְתוֹ שָׂדָי – כל חיות השדה, אֵתָיוּ (-בואו) לֶאֱכֹל את הצאן, וגם כָּל חַיְתוֹ בַּיָּעַר, הרחוקים מן הישוב, בואו גם אתם לאכול, ללא פחד.
(י) ואל תתייראו מרועי הצאן, כי צֹפָו – הכלבים השומרים על העדר, וצריכים לצפות למרחוק לראות אם באות חיות טורפות, עִוְרִים כֻּלָּם, ומחמת כן לֹא יָדָעוּ – אינם רואים ואינם יודעים אם באות החיות. וכן צריכים הם לנבוח על החיות ולגרשם, אך עתה כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ. וצריכים הם להיות ערים ולהשגיח על העדר, אך הם הֹזִים שֹׁכְבִים, אֹהֲבֵי לָנוּם, ולכן אין לכם להתיירא מהם, ויכולים אתם לבוא לאכול את בני הצאן.
(יא) ולאחר שביאר שאין להם את המעלות שיש לכלבים, מבאר כי מאידך יש להם את החסרונות שיש לכלבים, וְהַכְּלָבִים הללו עַזֵּי נֶפֶשׁ, ורעבתנים הם, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה. ומבאר עתה את הנמשל, לרועי ומנהיגי ישראל שבאותו דור, וְהֵמָּה רֹעִים, לֹא יָדְעוּ הָבִין, וכמו הכלבים העיורים שאינם יודעים כאשר מתקרבת סכנה. כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, ואינם רוצים כלל להשגיח על ישראל, וכמו הכלבים האוהבים לנום. ולא זו בלבד שאינם מביאים תועלת, אלא מזיקים הם, כי כל אִישׁ מהם פונה לְבִצְעוֹ, לעשוק ולחמוס, מִקָּצֵהוּ – מקצה עד קצה, כולם נוהגים כך.
(יב) וכנגד מה שאמר שיש להם את החסרונות של הכלבים, שהם עזי נפש, ואינם שבעים, מבאר את הנמשל, כי אומרים המנהיגים הללו איש לרעהו, אֵתָיוּ – בואו איתי, אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר, ואין די להם באותו היום, אלא וְהָיָה כָזֶה גם יוֹם מָחָר, ועוד יהיה המחר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד.
פרק נז, (א) והטעם שהם רוצים לשתות יין ולהשתכר כל הימים, כי אומרים הם בליבם, הלא גם הַצַּדִּיק אָבָד מן העולם, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים מן העולם, בְּאֵין מֵבִין מדוע נענשו, והרי היו צדיקים, וחושבים הם מתוך כך שמקרה אחד יהיה לצדיק ולרשע, ומוסיפים ואומרים, כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה שהיתה לו בחייו, שהיה צם ומתענה וחסר כל, לכן נֶאֱסַף הַצַּדִּיק קודם זמנו.
(ב) אמנם ה' משיב להם שאין דבריהם נכונים, אלא הצדיק הסתלק מן העולם, כדי שיָבוֹא שָׁלוֹם – יבוא לעולם הבא, שהוא עולם השלום, ואנשי החסד הסתלקו, כדי שיָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם בעולם הבא, שהוא עולם המנוחה, וכל אחד מהם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ למקום המיועד לו בגן עדן, לקבל שכר על מעשיו הטובים.
