שיעור 35, ספר עזרא, פרק ח, כא-ל

כא וָֽאֶקְרָ֨א שָׁ֥ם צוֹם֙ עַל־הַנָּהָ֣ר אַֽהֲוָ֔א לְהִתְעַנּ֖וֹת לִפְנֵ֣י אֱלֹהֵ֑ינוּ לְבַקֵּ֤שׁ מִמֶּ֨נּוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְשָׁרָ֔ה לָ֥נוּ וּלְטַפֵּ֖נוּ וּלְכָל־רְכוּשֵֽׁנוּ׃ כב כִּ֣י בֹ֗שְׁתִּי לִשְׁא֤וֹל מִן־הַמֶּ֨לֶךְ֙ חַ֣יִל וּפָֽרָשִׁ֔ים לְעָזְרֵ֥נוּ מֵֽאוֹיֵ֖ב בַּדָּ֑רֶךְ כִּֽי־אָמַ֨רְנוּ לַמֶּ֜לֶךְ לֵאמֹ֗ר יַד־אֱלֹהֵ֤ינוּ עַל־כָּל־מְבַקְשָׁיו֙ לְטוֹבָ֔ה וְעֻזּ֣וֹ וְאַפּ֔וֹ עַ֖ל כָּל־עֹֽזְבָֽיו׃ כג וַנָּצ֛וּמָה וַנְּבַקְשָׁ֥ה מֵֽאֱלֹהֵ֖ינוּ עַל־זֹ֑את וַיֵּֽעָתֵ֖ר לָֽנוּ׃ כד וָֽאַבְדִּ֛ילָה מִשָּׂרֵ֥י הַכֹּֽהֲנִ֖ים שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֑ר לְשֵׁרֵֽבְיָ֣ה חֲשַׁבְיָ֔ה וְעִמָּהֶ֥ם מֵֽאֲחֵיהֶ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ כה וָֽאֶשְׁקֳלָ֣ה לָהֶ֔ם אֶת־הַכֶּ֥סֶף וְאֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכֵּלִ֑ים תְּרוּמַ֣ת בֵּית־אֱלֹהֵ֗ינוּ הַהֵרִ֨ימוּ֙ הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְיֹֽעֲצָ֣יו וְשָׂרָ֔יו וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל הַנִּמְצָאִֽים׃ כו וָֽאֶשְׁקְלָ֨ה עַל־יָדָ֜ם כֶּ֗סֶף כִּכָּרִים֙ שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת וַֽחֲמִשִּׁ֔ים וּכְלֵי־כֶ֥סֶף מֵאָ֖ה לְכִכָּרִ֑ים זָהָ֖ב מֵאָ֥ה כִכָּֽר׃ כז וּכְפֹרֵ֤י זָהָב֙ עֶשְׂרִ֔ים לַֽאֲדַרְכֹנִ֖ים אָ֑לֶף וּכְלֵ֨י נְחֹ֜שֶׁת מֻצְהָ֤ב טוֹבָה֙ שְׁנַ֔יִם חֲמוּדֹ֖ת כַּזָּהָֽב׃ כח וָאֹֽמְרָ֣ה אֲלֵהֶ֗ם אַתֶּ֥ם קֹ֨דֶשׁ֙ לַֽיהוָ֔ה וְהַכֵּלִ֖ים קֹ֑דֶשׁ וְהַכֶּ֤סֶף וְהַזָּהָב֙ נְדָבָ֔ה לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹֽתֵיכֶֽם׃ כט שִׁקְד֣וּ וְשִׁמְר֗וּ עַֽד־תִּשְׁקְל֡וּ לִפְנֵי֩ שָׂרֵ֨י הַכֹּֽהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם וְשָׂרֵֽי־הָאָב֥וֹת לְיִשְׂרָאֵ֖ל בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם הַלִּשְׁכ֖וֹת בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ ל וְקִבְּלוּ֙ הַכֹּֽהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם מִשְׁקַ֛ל הַכֶּ֥סֶף וְהַזָּהָ֖ב וְהַכֵּלִ֑ים לְהָבִ֥יא לִירֽוּשָׁלִַ֖ם לְבֵ֥ית אֱלֹהֵֽינוּ׃

֍           ֍            ֍

(כא) וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם, בהיותנו עַל [-בסמוך אל] הַנָּהָר אַהֲוָא, לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ, לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לארץ ישראל, לָנוּ, וּלְטַפֵּנוּ, וּלְכָל רְכוּשֵׁנוּ.

(כב) והגם שהיה ראוי שלא לסמוך על הנס, ולבקש מהמלך רכב ופרשים שילוו אותם [אף על פי ששלוחי מצוה אינם ניזוקים, הרי במקום שהנזק מצוי לא נאמר כלל זה], אך לא יכל לעשות כן, כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ, כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה, וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו, וכיון שאמרו למלך שהשגחת ה' הפרטית נלוית תמיד לישראל בדרך ניסית, לא רצו לבקש ממנו חיילים ופרשים לשמירה טבעית.

(כג) וַנָּצוּמָה, וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת, וַיֵּעָתֵר לָנוּ, והתגלה להם הדבר על ידי חלום, שקיבל ה' את תפילתם.

(כד) וכאשר עמדו להכנס עתה אל המדבר, וָאַבְדִּילָה מִשָּׂרֵי הַכֹּהֲנִים שְׁנֵים עָשָׂר איש, לְשֵׁרֵבְיָה חֲשַׁבְיָה – את שרביה ואת חשביה, וְעִמָּהֶם מֵאֲחֵיהֶם עֲשָׂרָה.

(כה) וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם אֶת הַכֶּסֶף, וְאֶת הַזָּהָב, וְאֶת הַכֵּלִים, שניתנו כל אלו לתְּרוּמַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ, הַהֵרִימוּ – אשר הרימו והפרישו הַמֶּלֶךְ וְיֹעֲצָיו וְשָׂרָיו וְכָל יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצָאִים.

(כו) וָאֶשְׁקְלָה עַל יָדָם – אחרי ששקל עזרא עצמו את הכסף, שקלו גם הם את הכל, כֶּסֶף כִּכָּרִים שֵׁשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּכְלֵי כֶסֶף מֵאָה לְכִכָּרִים – משקל מאה ככר, וזָהָב מֵאָה כִכָּר.

(כז) וּכְפֹרֵי [-מזרקים העשויים] זָהָב עֶשְׂרִים, לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף – אשר שוויים היה אלף אדרכונים, וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב – הכלים היו במראה צהוב, והיתה זו נחושת טוֹבָה, שְׁנַיִם – שני כלים היו אלו, חֲמוּדֹת – חשובות ויפות כַּזָּהָב.

(כח) וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם, לאותם שנים עשר שרים שנבחרו לשמור על כספי ההקדש, אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה', וְהַכֵּלִים קֹדֶשׁ, וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה לַה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, ולכן מן הראוי שאתם תהיו אחראים על שמירתם בדרך.

(כט) שִׁקְדוּ – מהרו והשתדלו בדבר, וְשִׁמְרוּ את האוצר כולו, עַד אשר תִּשְׁקְלוּ אותו לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְשָׂרֵי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל, בִּירוּשָׁלִָם, הַלִּשְׁכוֹת – כדי ליתנו בלשכות של בֵּית ה'.

(ל) וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים, לְהָבִיא לִירוּשָׁלִַם לְבֵית אֱלֹהֵינוּ.