שיעור 37, ספר עזרא, פרק ט, א-ו

פרק ט א וּכְכַלּ֣וֹת אֵ֗לֶּה נִגְּשׁ֨וּ אֵלַ֤י הַשָּׂרִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־נִבְדְּל֞וּ הָעָ֤ם יִשְׂרָאֵל֙ וְהַכֹּֽהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּ֔ם מֵֽעַמֵּ֖י הָֽאֲרָצ֑וֹת כְּ֠תֹעֲבֹֽתֵיהֶם לַכְּנַֽעֲנִ֨י הַֽחִתִּ֜י הַפְּרִזִּ֣י הַיְבוּסִ֗י הָֽעַמֹּנִי֙ הַמֹּ֣אָבִ֔י הַמִּצְרִ֖י וְהָֽאֱמֹרִֽי׃ ב כִּֽי־נָשְׂא֣וּ מִבְּנֹֽתֵיהֶ֗ם לָהֶם֙ וְלִבְנֵיהֶ֔ם וְהִתְעָֽרְבוּ֙ זֶ֣רַע הַקֹּ֔דֶשׁ בְּעַמֵּ֖י הָֽאֲרָצ֑וֹת וְיַ֧ד הַשָּׂרִ֣ים וְהַסְּגָנִ֗ים הָ֥יְתָ֛ה בַּמַּ֥עַל הַזֶּ֖ה רִֽאשׁוֹנָֽה׃ ג וּכְשָׁמְעִי֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה קָרַ֥עְתִּי אֶת־בִּגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָֽאֶמְרְטָ֞ה מִשְּׂעַ֤ר רֹאשִׁי֙ וּזְקָנִ֔י וָאֵֽשְׁבָ֖ה מְשׁוֹמֵֽם׃ ד וְאֵלַ֣י יֵאָֽסְפ֗וּ כֹּ֤ל חָרֵד֙ בְּדִבְרֵ֣י אֱלֹהֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ל מַ֣עַל הַגּוֹלָ֑ה וַֽאֲנִי֙ יֹשֵׁ֣ב מְשׁוֹמֵ֔ם עַ֖ד לְמִנְחַ֥ת הָעָֽרֶב׃ ה וּבְמִנְחַ֣ת הָעֶ֗רֶב קַ֚מְתִּי מִתַּֽעֲנִיתִ֔י וּבְקָרְעִ֥י בִגְדִ֖י וּמְעִילִ֑י וָֽאֶכְרְעָה֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וָֽאֶפְרְשָׂ֥ה כַפַּ֖י אֶל־יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃ ו וָאֹֽמְרָ֗ה אֱלֹהַי֙ בֹּ֣שְׁתִּי וְנִכְלַ֔מְתִּי לְהָרִ֧ים אֱלֹהַ֛י פָּנַ֖י אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י עֲוֹֽנֹתֵ֤ינוּ רָבוּ֙ לְמַ֣עְלָה רֹּ֔אשׁ וְאַשְׁמָתֵ֥נוּ גָֽדְלָ֖ה עַ֥ד לַשָּׁמָֽיִם׃

֍           ֍            ֍

פרק ט (א) וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה – כשהסתיימו הדברים הללו, של מסירת הכסף והכלים ושקילתם, ונתינת דתי המלך לעמים השונים [והיה זה ארבעה חודשים לאחר שהגיעו לירושלים], נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר, לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת – מהגויים שבארצות אלו, במה שהם עושים כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם, לַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי, הַפְּרִזִּי, הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי, הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי וְהָאֱמֹרִי.

(ב) והטעם להנהגתם כדרך גויי הארץ, כִּי נָשְׂאוּ היהודים מִבְּנֹתֵיהֶם של הגויים, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ של ישראל בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת. וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה רִאשׁוֹנָה, שהם אלו שהתחילו בנישואים אלו.

 (ג) וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, מרוב צער על הדבר קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם – בודד וגלמוד.

(ד) וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, והחרדה של כל אלו היתה עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב.

(ה) וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי, כי לא אכל כלום כל אותו היום, וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי – ובעודי לבוש בגד ומעיל קרועים, וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי, וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלֹהָי דרך תפילה ובקשה.

(ו) וָאֹמְרָה, אֱלֹהַי, בֹּשְׁתִּי מעצמי, וְנִכְלַמְתִּי מאחרים, לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ, ומבאר את ה'בושה' ואת ה'כלימה', כִּי עֲו‍ֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ, כלומר, ה'עוון' הוא סיבת החטא שבא מהדעת הקלוקלת שבראש, ועוונותינו התרבו מאד, ומחמת כן יש לנו בושה מעצמינו, וְאַשְׁמָתֵנוּ, שזה חיוב העונש, גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם, ומחמת כן יש לנו כלימה מאחרים הרואים את עונשינו.