שיעור 38, מסכת מגילה, פרק רביעי

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה לִגְנַאי, קוֹרִין אוֹתָן לְשֶׁבַח, כגון הפסוק (דברים כח ל) 'אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁגָּלֶנָּה', קוראים 'וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה', שזו לשון נקיה יותר. וכגון הפסוק (שם כח כז) 'יַכְּכָה ה' בִּשְׁחִין מִצְרַיִם בַּעְפֹלִים', קוראים 'בַּטְּחֹרִים'. וכגון הפסוק בספר מלכים (ב' ו כה) 'וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חִרְיוֹנִים בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף', ו'חִרְיוֹנִים' היינו צואת היונים, ואין קוראים כן, אלא קוראים 'דִּבְיוֹנִים', כלומר מה שזב מהיונים, וזו לשון נקיה יותר. וכן האמור בדברי רבשקה אל שרי חזקיהו מלך יהודה (מלכים ב' יח כז) 'וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב שָׁקֵה הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֲלֹא עַל הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חוֹרֵיהֶם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימַי שֵׁנֵיהֶם עִמָּכֶם', משנים את הלשון וקוראים 'לֶאֱכֹל אֶת צוֹאָתָם וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם'. וכן האמור בדברי יהוא מלך ישראל שהכרית את נביאי הבעל ומזבחותיהם, ונאמר שם (מלכים ב' י כז) 'וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמַחֲרָאוֹת עַד הַיּוֹם', אין קוראים 'לְמַחֲרָאוֹת', אלא 'לְמוֹצָאוֹת', שזו לשון נקיה יותר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָא נחלק על הדין האחרון ואָמַר, קוראים 'לְמַחֲרָאוֹת' כִּשְׁמָהּ – כלשון הפסוק, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוא לַעֲבוֹדָה זָרָה, וראוי לגנות את עניני עבודה זרה ככל האפשר. מסייעת לכך הגמרא, דְּאָמַר רַב נַחְמָן, כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא – כל ליצנות אסורה, בַּר מֵלֵּצָנוּתָא דְּעֲבוֹדָה זָרָה – חוץ מליצנות הנעשית על עבודה זרה, דְּשַׁרְיָא – שהיא מותרת, שהרי מצאנו בפסוקים דברי ליצנות מעבודה זרה, כְּתִיב (ישעיה מו א) 'כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ', כלומר, 'בל' ו'נבו' שהיו עבודה זרה של בבל, מתאר אותם הכתוב כמי שיש לו חולי מעיים, ואינו מספיק לישב על מושב בית הכסא עד שהוא מתלכלך בצואתו, וּכְתִיב בפסוק שאחריו 'קָרְסוּ כָּרְעוּ יַחְדָּיו לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא', כאילו לא יכלו להפריש את צואתם כהוגן לכובד משאה, והרי זו ליצנות מעבודה זרה.

רַבִּי יַנַּאי אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד שמותר להתלוצץ מעבודה זרה, שנאמר בהושע (י ה) לגבי העגל שעשה ירבעם בן נבט בבית אל לשם עבודה זרה, 'לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן, כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ, וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ, עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ', אַל תִּקְרֵי 'כְּבוֹדוֹ' אֶלָּא 'כְּבֵדוֹ', ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ נִטַּל ממנו כְּבֵדוֹ, וּבָטְלָה תַּאֲוָתוֹ, וְאֵין מוֹעִיל כְּלוּם, וְזֶהוּ לְשׁוֹן לֵיצָנוּת.

מביאה הגמרא דין נוסף בענין דומה: אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, שָׁרֵי לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לֵיהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – מותר ליהודי לומר לגוי, שַׁקְלֵיהּ לְעֲבוֹדָה זָרָה, וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ – הניחנו במקום הוצאת הצואה, בלשון גנאי.

דין נוסף מעין זה: וְהַאי מָאן דְּסָנִי שׁוֹמְעָנֵיהּ – ומי שיצאו עליו שמועות שנואות, שהוא נואף, שָׁרֵי לְבַזּויֵהּ – מותר לבזותו בְּגִימֶ"ל וְשִׁי"ן, פֵּירוּשׁ, שמבזה גם את אמו ומכנה אותו 'בֶּן שִׁפְחָה', 'בֶּן גּוֹיָה'. וְגַרְסִינָן בְּסַנְהֶדְרִין (נב.) דין דומה לזה, כְּמַאן – כדעת מי אנו סוברים דקָרִינָא לְרַשִׁיעָא בַּר צַדִּיקָא רַשִׁיעָא בַּר רַשִׁיעָא שאנו קוראים לרשע בן צדיק 'רשע בן רשע', ומה ההיתר לבזות את אביו, שהיה צדיק, והשיבה הגמרא שם, כִּי הַאי תַּנָּא וכו' – כדעת אותו תנא המובא שם, הלומד מהפסוק (ויקרא כא ט) 'וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת', שמותר לבזות את אביה, שאם היו נוהגים בו קודש, נוהגים בו מנהג חול. ואם היו נוהגים בו כבוד, נוהגים בו בזיון, ואומרים ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו.

שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (פ"ג הכ"א), פסוק הַכָּתוּב לְרַבִּים – בלשון רבים, אֵין מְכַנִּין אוֹתוֹ לְקוראו בלשון יָחִיד, וכן פסוק האמור לְיָחִיד, אֵין מְכַנִּין אוֹתוֹ לְרַבִּים, ואפילו כשקוראו בציבור לא ישנה את הכתוב ללשון רבים, אלא יקראנו ככתבו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַמְתַרְגֵּם פָּסוּק אֶחָד בְּצוּרָתוֹ – המפרש את הפסוק ככתובו ממש, שנאמר (שמות כד י) 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל', ואם יתרגמנו כפשטות הלשון הֲרֵי זֶה בַּדַּאי – שקרן, שהרי נאמר (שם לג כ) 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'. וְהַמּוֹסִיף על הפסוק כדי לבארו, ואומר שראו את מלאכי ה', הֲרֵי זֶה מְגַדֵּף, שמשווה את כבוד ה' לכבוד המלאכים. אלא יש לפרשו כפי שתירגם אונקלוס 'וַחֲזוֹ יַת יְקַר אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל'.

דין נוסף בענין דומה: תֻּרְגְּמָן הָעוֹמֵד לִפְנֵי חָכָם לומר בקול את דברי החכם, שישמעו אותו כל העם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לֹא לִפְחוֹת מדבריו, וְלֹא לְהוֹסִיף על דבריו, וְלֹא לְשַׁנּוֹת את דבריו, אֶלָּא אִם כֵּן אותו חכם הדורש הוּא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ של המתורגמן, לפי שאין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו.

סְלִיקוּ לְהוּ הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה

וּסְלִיקָא לָהּ מַסֶּכֶת מְגִלָּה