שיעור 38, ספר נחמיה, פרק ט, כו-לא

כו וַיַּמְר֨וּ וַֽיִּמְרְד֜וּ בָּ֗ךְ וַיַּשְׁלִ֤כוּ אֶת־תּוֹרָֽתְךָ֙ אַֽחֲרֵ֣י גַוָּ֔ם וְאֶת־נְבִיאֶ֣יךָ הָרָ֔גוּ אֲשֶׁר־הֵעִ֥ידוּ בָ֖ם לַֽהֲשִׁיבָ֣ם אֵלֶ֑יךָ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ נֶֽאָצ֖וֹת גְּדוֹלֹֽת׃ כז וַֽתִּתְּנֵם֙ בְּיַ֣ד צָֽרֵיהֶ֔ם וַיָּצֵ֖רוּ לָהֶ֑ם וּבְעֵ֤ת צָֽרָתָם֙ יִצְעֲק֣וּ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מִשָּׁמַ֣יִם תִּשְׁמָ֔ע וּֽכְרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֗ים תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מֽוֹשִׁיעִ֔ים וְיֽוֹשִׁיע֖וּם מִיַּ֥ד צָֽרֵיהֶֽם׃ כח וּכְנ֣וֹחַ לָהֶ֔ם יָשׁ֕וּבוּ לַֽעֲשׂ֥וֹת רַ֖ע לְפָנֶ֑יךָ וַתַּֽעַזְבֵ֞ם בְּיַ֤ד אֹֽיְבֵיהֶם֙ וַיִּרְדּ֣וּ בָהֶ֔ם וַיָּשׁ֨וּבוּ֙ וַיִּזְעָק֔וּךָ וְאַתָּ֞ה מִשָּׁמַ֧יִם תִּשְׁמַ֛ע וְתַצִּילֵ֥ם כְּֽרַחֲמֶ֖יךָ רַבּ֥וֹת עִתִּֽים׃ כט וַתָּ֨עַד בָּהֶ֜ם לַֽהֲשִׁיבָ֣ם אֶל־תּֽוֹרָתֶ֗ךָ וְהֵ֨מָּה הֵזִ֜ידוּ וְלֹֽא־שָׁמְע֤וּ לְמִצְו͏ֹתֶ֨יךָ֙ וּבְמִשְׁפָּטֶ֣יךָ חָֽטְאוּ־בָ֔ם אֲשֶׁר־יַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם וְחָיָ֣ה בָהֶ֑ם וַיִּתְּנ֤וּ כָתֵף֙ סוֹרֶ֔רֶת וְעָרְפָּ֥ם הִקְשׁ֖וּ וְלֹ֥א שָׁמֵֽעוּ׃ ל וַתִּמְשֹׁ֤ךְ עֲלֵיהֶם֙ שָׁנִ֣ים רַבּ֔וֹת וַתָּ֨עַד בָּ֧ם בְּרֽוּחֲךָ֛ בְּיַד־נְבִיאֶ֖יךָ וְלֹ֣א הֶֽאֱזִ֑ינוּ וַֽתִּתְּנֵ֔ם בְּיַ֖ד עַמֵּ֥י הָֽאֲרָצֹֽת׃ לא וּֽבְרַחֲמֶ֧יךָ הָֽרַבִּ֛ים לֹֽא־עֲשִׂיתָ֥ם כָּלָ֖ה וְלֹ֣א עֲזַבְתָּ֑ם כִּ֛י אֵֽל־חַנּ֥וּן וְרַח֖וּם אָֽתָּה׃

֍           ֍            ֍

(כו) וַיַּמְרוּ דבריך, וַיִּמְרְדוּ בָּךְ, וַיַּשְׁלִכוּ אֶת תּוֹרָתְךָ אַחֲרֵי גַוָּם, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרָגוּ, אֲשֶׁר הֵעִידוּ בָם [הנביאים] לַהֲשִׁיבָם אֵלֶיךָ, וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדוֹלֹת.

(כז) וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם, כפי שהיה בזמן השופטים, וַיָּצֵרוּ לָהֶם, וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ, וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמָע, וּכְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּתֵּן לָהֶם מוֹשִׁיעִים, וְיוֹשִׁיעוּם מִיַּד צָרֵיהֶם.

(כח) וּכְנוֹחַ לָהֶם מצריהם יָשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת רַע לְפָנֶיךָ, וַתַּעַזְבֵם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם, שהם גרועים מהצרים, כי האויבים שונאים אותם גם בליבם [ואילו הצרים מצירים להם רק לתועלת עצמם], וַיִּרְדּוּ בָהֶם, וַיָּשׁוּבוּ וַיִּזְעָקוּךָ, וְאַתָּה מִשָּׁמַיִם תִּשְׁמַע, וְתַצִּילֵם הצלה קטנה [ולא היתה זו 'תשועה' כפי שהיה בתחילה, שזו תשועה שלימה כפי שהיה בזמן חלק מהשופטים, אלא היתה עתה רק הצלה מועטת], כְּרַחֲמֶיךָ, ודבר זה נמשך רַבּוֹת עִתִּים – זמן רב, כל ימי השופטים.

(כט) ואחר כך בימי המלכים התחילו לחטוא בתמידות, כפי שהיה בזמן ירבעם בן נבט והלאה, וַתָּעַד בָּהֶם – התרית בהם על ידי הנביאים שהם עתידים להענש, כדי לַהֲשִׁיבָם אֶל תּוֹרָתֶךָ, וְהֵמָּה הֵזִידוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְמִצְו‍ֹתֶיךָ, בענינים שבין אדם למקום, וּבְמִשְׁפָּטֶיךָ, שהם דברים שבין אדם לחבירו חָטְאוּ בָם, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אותם האָדָם וְחָיָה בָהֶם. וַיִּתְּנוּ כָתֵף סוֹרֶרֶת לתוכחות הנביאים, וגם כאשר נענשו לא חזרו בתשובה, אלא וְעָרְפָּם הִקְשׁוּ וְלֹא שָׁמֵעוּ.

(ל) וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם את רחמיך שָׁנִים רַבּוֹת, שלא להענישם, וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד נְבִיאֶיךָ – ואז, מימות עוזיהו מלך יהודה, שלחת להם נביאים שיתרו בהם על כך שילכו לגלות, וְלֹא הֶאֱזִינוּ, וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת, מעת שגלו עשרת השבטים, ועד שהסתיימה הגלות בבני יהודה ובנימין.

(לא) וּבְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים גם בהיותם בגלות לֹא עֲשִׂיתָם כָּלָה, וְלֹא עֲזַבְתָּם, כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה.