שיעור 49, ספר דברי הימים א, פרק יא, א-ט

פרק יא א וַיִּקָּֽבְצ֧וּ כָֽל־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖יד חֶבְר֣וֹנָה לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֛ה עַצְמְךָ֥ וּֽבְשָׂרְךָ֖ אֲנָֽחְנוּ׃ ב גַּם־תְּמ֣וֹל גַּם־שִׁלְשׁ֗וֹם גַּ֚ם בִּֽהְי֣וֹת שָׁא֣וּל מֶ֔לֶךְ אַתָּ֛ה הַמּוֹצִ֥יא וְהַמֵּבִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אַתָּ֨ה תִרְעֶ֤ה אֶת־עַמִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאַתָּה֙ תִּֽהְיֶ֣ה נָגִ֔יד עַ֖ל עַמִּ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹת֩ לָהֶ֨ם דָּוִ֥יד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּמְשְׁח֨וּ אֶת־דָּוִ֤יד לְמֶ֨לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל כִּדְבַ֥ר יְהוָ֖ה בְּיַד־שְׁמוּאֵֽל׃ ד וַיֵּ֨לֶךְ דָּוִ֧יד וְכָל־יִשְׂרָאֵ֛ל יְרֽוּשָׁלִַ֖ם הִ֣יא יְב֑וּס וְשָׁם֙ הַיְבוּסִ֔י יֹֽשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃ ה וַיֹּ֨אמְר֜וּ יֹֽשְׁבֵ֤י יְבוּס֙ לְדָוִ֔יד לֹ֥א תָב֖וֹא הֵ֑נָּה וַיִּלְכֹּ֤ד דָּוִיד֙ אֶת־מְצֻדַ֣ת צִיּ֔וֹן הִ֖יא עִ֥יר דָּוִֽיד׃ ו וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔יד כָּל־מַכֵּ֤ה יְבוּסִי֙ בָּרִ֣אשׁוֹנָ֔ה יִֽהְיֶ֥ה לְרֹ֖אשׁ וּלְשָׂ֑ר וַיַּ֧עַל בָּרִֽאשׁוֹנָ֛ה יוֹאָ֥ב בֶּן־צְרוּיָ֖ה וַיְהִ֥י לְרֹֽאשׁ׃ ז וַיֵּ֥שֶׁב דָּוִ֖יד בַּמְצָ֑ד עַל־כֵּ֥ן קָֽרְאוּ־ל֖וֹ עִ֥יר דָּוִֽיד׃ ח וַיִּ֤בֶן הָעִיר֙ מִסָּבִ֔יב מִן־הַמִּלּ֖וֹא וְעַד־הַסָּבִ֑יב וְיוֹאָ֕ב יְחַיֶּ֖ה אֶת־שְׁאָ֥ר הָעִֽיר׃ ט וַיֵּ֥לֶךְ דָּוִ֖יד הָל֣וֹךְ וְגָד֑וֹל וַֽיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת עִמּֽוֹ׃

֍              ֍            ֍

פרק יא

(א) כיון שתכלית הספר לייחס את מלכות בית דוד, דילג עזרא על המלכת איש בושת בן שאול, ועל הזמן שבו מלך דוד רק על שבט יהודה, ומספר את עיקר מלכות דוד: וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה, לֵאמֹר, הִנֵּה עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ.

(ב) גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם, גַּם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ, אַתָּה היית הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל, וְאַתָּה תִּהְיֶה נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

(ג) וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל – חברי הסנהדרין אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה, כיון שהמלכת מלך צריכה להיות על פי הסנהדרין, וַיִּכְרֹת לָהֶם דָּוִיד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי יְהֹוָה, וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִיד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, כִּדְבַר יְהֹוָה בְּיַד שְׁמוּאֵל, כי המלכת מלך צריכה להיות גם על פי נביא.

(ד) וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל אל העיר יְרוּשָׁלִַם, כיון שהיה מקומה משותף ליהודה ובנימין, שהם היו שני השבטים הראשונים שהמליכוהו, ורצה שעיר המלכות תהיה במקום השייך לשני השבטים, הִיא שהיתה מכונה באותו זמן בשם יְבוּס, וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.

(ה) וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד, לֹא תָבוֹא הֵנָּה דרך השערים, וסגרום כדי שלא יוכל להכנס. וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן שהיתה מהצד השני של העיר, הִיא עִיר דָּוִיד.

(ו) וַיֹּאמֶר דָּוִיד, כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה – הראשון שינצח במלחמה זו, הוא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר, וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, וכיון שכבר היה קודם לכן שר הצבא לא הוצרך למנותו לשר, אלא וַיְהִי גם לְרֹאשׁ על העיר, שיוכל להחליט על עניניה כרצונו.

(ז) ובתחילה ישב דוד רק במצודה הבנויה שם, אך אחר כך נעשה צר לו המקום, וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד – בהר עצמו, שהוא גבוה וחזק מטבעו, והוא הר ציון, עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ העם עִיר דָּוִיד.

(ח) וַיִּבֶן דוד את הָעִיר מִסָּבִיב, מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב, ואף שהמקום ששמו עיר דוד היה בהשגחת דוד בעצמו, ירושלים כולה היתה בראשותו של יואב, וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר, להוסיף בה בתים, ולהשגיח שיהיה לכל יושביה מזון ומחיה.

(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל במלכותו, וַיהוָה צְבָאוֹת עִמּוֹ.