שיעור 5, מגילת איכה, פרק ב, א-י

פרק ב א אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֨יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹֽא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ׃ ב בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י וְלֹ֣א חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַֽעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ׃ ג גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי־אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַֽעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָֽכְלָ֖ה סָבִֽיב׃ ד דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַֽחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֨הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ׃ ה הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י ׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֨רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּֽאֲנִיָּ֖ה וַֽאֲנִיָּֽה׃ ו וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מֹֽעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה ׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן׃ ז זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י ׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָֽתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד׃ ח חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה ׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹֽא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ׃ ט טָֽבְע֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹֽא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵֽה'׃ י יֵֽשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָֽגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֨רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרֽוּשָׁלִָֽם׃

פרק ב

(א) (הפסוקים הבאים מתפרשים בדרך תנחומים לישראל, להראות את גודל חסדיו של ה' אפילו בעת העונש). אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ ה' אֶת בַּת צִיּוֹן – כאשר עלה במחשבתו של ה' להעיב ולהחשיך את בת ציון (ולכן נאמר 'יעיב', בלשון עתיד), רצה שלא יאבדו ישראל לגמרי, ולכן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם לאֶרֶץ את השכינה הקדושה המכונה תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל, שכביכול תלך בגלות יחד עם ישראל, וְלֹא זָכַר כביכול שהשכינה היא הֲדֹם רַגְלָיו, בְּיוֹם אַפּוֹ, ועל ידי שהשכינה עמנו בגלות, בטוחים אנו שניגאל.

(ב) הגדיל ה' חסדו בכך שלא העניש מיד בנפשות, אלא תחילה בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל רק אֵת כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב, שהם הבתים, הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ רק את מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה, הִגִּיעַ לָאָרֶץ, שמא על ידי זה יחזרו בתשובה, ועל ידי ששפך תחילה חמתו על עצים ואבנים, לכן גם כאשר העניש את ישראל בעצמם, היה די בכך שחִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ, ולא נהרגו כולם.

(ג) גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל, הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ – היה נראה כאילו השיב לאחור את מידת הרחמים בכך שנהרגו הצדיקים (כמו שיאמר בפסוק הבא), אך באמת עשה כן מִפְּנֵי אוֹיֵב – מפני המקטרג, שלא יקטרג על כל ישראל, כי מיתת הצדיקים מכפרת על עוון הדור. וַיִּבְעַר בְּיַעֲקֹב כְּאֵשׁ לֶהָבָה אָכְלָה סָבִיב, כלומר, תחילה היתה האש רק סביב לירושלים, בעשרת השבטים, ולא בתוך ירושלים, כי עדיין המתין להם ה' שמא יחזרו בתשובה.

(ד) מוסיף לתאר את חסדי ה', כי בתחילה רק דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ להיראות כְּאוֹיֵב, כדי להטיל יראה על ישראל, שמא יגרום להם הפחד לחזור בתשובה, נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר – את 'ימינו', שזו מידת הרחמים, העמיד בכך שנראה כאילו הוא צר, כלומר, כשם שהרופא הצריך לחתוך אבר מהחולה כדי לרפא אותו מעורר את מידת הרחמים שלו על החולה כדי לעשות מעשה אכזריות של חיתוך האבר החולה, כך ה' השתמש במידת הרחמים וַיַּהֲרֹג על ידה כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן – את הצדיקים, כדי שמיתת הצדיקים תכפר על כל הדור, ולא ייהרגו כולם. ועוד זאת עשה, שרק בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן, על עצים ואבנים, שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, אך לא על ישראל עצמם.

(ה) אף שעדיין לא שבו ישראל בתשובה, הָיָה ה' רק כְּאוֹיֵב (-ולא 'אויב' ממש), בִּלַּע רק חלק מיִשְׂרָאֵל (ולא את כולם), בִּלַּע כָּל אַרְמְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְצָרָיו, כדי לשפוך חמתו על עצים ואבנים של ארמונות ומבצרים, ולא על נפשות ישראל, וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה – צער ויללה.

(ו) וַיַּחְמֹס כַּגַּן שֻׂכּוֹ – הכרית את בית קדש הקדשים כפי שכורתים ירקות גינה, שִׁחֵת מֹעֲדוֹ – החריב את בית המקדש, ששם נועד ה' עִם ישראל, שִׁכַּח ה' בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת מרוב הצרות שבאו עליהם, וַיִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ מֶלֶךְ וְכֹהֵן – מחמת האף והחימה לא השגיח על מלכות בית דוד, שדוד המלך הוא שלא נתן שינה לעיניו עד שמצא מקום לבית המקדש, וחילל את הכהונה, שעיקרה היא העבודה בבית המקדש.

(ז) מבאר כיצד יכלו הגויים לשלוט בבית המקדש, והרי הוא מכוון כנגד המקדש של מעלה, כי זָנַח ה' את מִזְבְּחוֹ – מקדש של מעלה, ועל ידי זה נִאֵר (-ביטל) את מִקְדָּשׁוֹ של מטה, הִסְגִּיר בְּיַד אוֹיֵב רק את חוֹמֹת אַרְמְנוֹתֶיהָ, שכבר לא היתה בהם קדושה, ועל ידי זה יכלו לשלוט בהם, עד שקוֹל של שמחה נָתְנוּ האויבים בְּבֵית ה', כְּיוֹם מוֹעֵד – כשמחה שיש ביום מועד.

(ח) חָשַׁב ה' לְהַשְׁחִית את חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, מיד כאשר נָטָה קָו לייסדה, כמו שנאמר (ירמיהו ל"ב ל"א) "כִּי עַל אַפִּי וְעַל חֲמָתִי הָיְתָה לִּי הָעִיר הַזֹּאת לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּנוּ אוֹתָהּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה לַהֲסִירָהּ מֵעַל פָּנָי", לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ – לא חזר בו ממחשבה זו עד שאכן השחיתה, וַיַּאֲבֶל – עשה כאבלים את החֵל (-חומה נמוכה), וְחוֹמָה (-החומה הגבוהה), יַחְדָּו אֻמְלָלוּ.

(ט) בא ללמד עתה את חשיבות התורה ולומדיה, כי טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, ולא שלטה בהם יד אויב, כיון שהם נתנו כבוד לתורה בכך שנפתחו מאליהם לכבוד ארון הברית בעת חנוכת בית המקדש, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ כדי שלא יעכבו את טביעת השערים, ולעומת זאת, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ נשבו בַגּוֹיִם כיון שאֵין תּוֹרָה – בחטא ביטול תורה, והיה ביטול תורה זה גַּם בזמן שנְבִיאֶיהָ עדיין לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה', כלומר, קודם שהתנבאו הנביאים נבואות קשות (המכונות 'חזון') על החורבן, והיה להם עדיין רב טוב, מכל מקום לא עסקו בתורה כראוי.

(י) ועוון זה של ביטול תורה היה גדול כל כך, עד שעל ידו יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן – הושיב נבוכדנצר על הארץ את זקני הסנהדרין, הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם, חָגְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם – הצדיקים שלא חטאו מעולם, ומכונים 'בתולות ירושלים'.