שיעור 5, ספר יחזקאל, פרק א, ז-ט
ז וְרַגְלֵיהֶ֖ם רֶ֣גֶל יְשָׁרָ֑ה וְכַ֣ף רַגְלֵיהֶ֗ם כְּכַף֙ רֶ֣גֶל עֵ֔גֶל וְנֹ֣צְצִ֔ים כְּעֵ֖ין נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל׃ ח וִידֵ֣י אָדָ֗ם מִתַּ֨חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם׃ ט חֹ֥בְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹֽא־יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃
(ז) וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה, ולשון 'רגל' במלאכים היא כינוי לסיבה ותוצאה, ועל כך אומר שרגליהם של חיות הקודש מוליכות ומסבבות את עולם האופנים שתחתיהם בדרך ישרה וקבועה, כי בהנהגתם הרגילה של חיות הקודש אין שינויים מהדרך הטבעית, אלא כל העולמות פועלים ומסודרים כפי מערכת הכוכבים ודרכי הטבע שחקק ה' בבריאה (ובלשון 'ישרה' נרמז עוד שאין ברגליהם פרקים המאפשרים לכופפן, ונלמד מכך שאין שום הפרש והפסק בין הסיבה למסובב, אלא הכל בא בדביקות אחת ללא הפסק), וְכַף רַגְלֵיהֶם, המניעה את עולם האופנים שתחתיהם, עגולה כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, כי בה הם משפיעים את התנועה הסיבובית הקבועה של האופנים שתחתיהם, וְנֹצְצִים – הניצוצות היוצאים מרגלי החיות אל עולם האופנים, הם כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל, כי עולם האופנים, שהוא העולם החומרי, הוא כנחושת הפחותה בחשיבותה ויש בה תערובת טוב ורע, אך הניצוצות הבאות מכפות רגלי החיות הן של נחושת זכה ומצוחצחת, וניצוצות הנחושת הרוחנית הזכה הזו מבטלות את עכירות הנחושת של עולם האופנים (ומכל מקום גם בה יש מעט תערובת טוב ורע, ולכן היא מצטיירת כנחושת. ושם 'קלל' מורה על השריפה, כיון שהיתה הליכתם באותה שעה לירושלים לשרוף את העיר ואת ההיכל, ראה את הניצוצות שהושפעו מהם כניצוצי אש מכח הנחש (הרמוז ב'נחושת') ששלט אז לגרום לשריפת בית המקדש).
(ח) לאחר שתיאר את הנהגתם הקבועה של החיות כ'רגל ישרה', כי בהנהגה זו אין שינויים מדרכי הטבע הקבועים, ואז הם משולים לחיות, מוסיף ואומר, וִידֵי אָדָם מוסתרות מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, כי כל זמן שההנהגה טבעית הם מסתירים את ידי האדם שלהם המורות על בחירה ושינוי הטבע (ורק בשעה שישראל עושים תשובה ורצון ה' לשנות את דרכי הטבע, הם פורשים את כנפיהם ומגלים את ידי האדם, לשנות את גזירת המערכת), וידים אלו היו עַל אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם – לארבעת הצדדים שלהם, וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם לְאַרְבַּעְתָּם – וכן הפנים והכנפים היו לארבעת הצדדים, כלומר, לכל צד בפני עצמו היו פנים וכנפים וידים, ללמד שבכל מידה שהוצרכו לנהוג בה על פי גזירת ה', בין לחסד או רחמים ובין לדין, היו פורשים כנפיהם לאותה הנהגה ומתנשאים מעל סדרי המערכה וחוקי הטבע, לפי רצון ה' וחפצו באותה שעה ובאותה הנהגה.
(ט) והטעם שהיו להם זוגות כנפיים הוא כדי להורות שאין בהן את האחדות שיש בבורא, אלא הם נבראים, המכירים את בוראם ואת עצמם, אך היו חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחוֹתָהּ כַּנְפֵיהֶם – הכנפיים המשמשות לעוף, במקום חיבורן לגוף, היו מחוברות זו לזו (ובפסוק י"א יבואר שהכנפים הנוספות, המכסות אותם, לא היו מחוברות זו לזו), להורות שההשגות שלהם הן ידיעה מוחלטת ופשוטה, כאילו הן מחוברות למקור ההשגה (ואין זו כהשגה של האדם המשתלשלת מידיעה לידיעה ותלויה במקום ובזמן). וכיון שהיו להם פנים וכנפים לכל צד, לֹא יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן – לא הוצרכו להסב את עצמם לצד אחר כשרצו ללכת, אלא לכל צד שבאו ללכת היו להם כנפים מוכנות, ואִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו – אל אותם פנים השולטות באותו זמן, יֵלֵכוּ, עם הכנפים הפונות לאותו צד (והנמשל לזה הוא בהנהגת המלכויות השולטות בארץ ומקבלות כוחן מהחיות, וכפי שיבואר להלן בפסוק י"ב).
