שיעור 51, ספר יהושע, פרק כב, ט-יד

ט וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיֵּֽלְכ֡וּ בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֨ן וּבְנֵי־גָ֜ד וַֽחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֗ה מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִשִּׁלֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן לָלֶ֜כֶת אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֗ד אֶל־אֶ֤רֶץ אֲחֻזָּתָם֙ אֲשֶׁ֣ר נֹֽאחֲזוּ־בָ֔הּ עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ י וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל־גְּלִיל֣וֹת הַיַּרְדֵּ֔ן אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיִּבְנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַֽחֲצִ֣י שֵׁבֶט֩ הַֽמְנַשֶּׁ֨ה שָׁ֤ם מִזְבֵּ֨חַ֙ עַל־הַיַּרְדֵּ֔ן מִזְבֵּ֥חַ גָּד֖וֹל לְמַרְאֶֽה׃ יא וַיִּשְׁמְע֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֣ה בָנ֣וּ בְנֵֽי־רְאוּבֵ֣ן וּבְנֵי־גָ֡ד וַֽחֲצִי֩ שֵׁ֨בֶט הַֽמְנַשֶּׁ֜ה אֶת־הַמִּזְבֵּ֗חַ אֶל־מוּל֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶל־גְּלִילוֹת֙ הַיַּרְדֵּ֔ן אֶל־עֵ֖בֶר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יב וַֽיִּשְׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ שִׁלֹ֔ה לַֽעֲל֥וֹת עֲלֵיהֶ֖ם לַצָּבָֽא׃ יג וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־בְּנֵֽי־רְאוּבֵ֧ן וְאֶל־בְּנֵי־גָ֛ד וְאֶל־חֲצִ֥י שֵֽׁבֶט־מְנַשֶּׁ֖ה אֶל־אֶ֣רֶץ הַגִּלְעָ֑ד אֶת־פִּֽינְחָ֖ס בֶּן־אֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵֽן׃ יד וַֽעֲשָׂרָ֤ה נְשִׂאִים֙ עִמּ֔וֹ נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אָ֔ב לְכֹ֖ל מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֑ל וְאִ֨ישׁ רֹ֧אשׁ בֵּית־אֲבוֹתָ֛ם הֵ֖מָּה לְאַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

֍           ֍            ֍

(ט) וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם, אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

(י) וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן – כשהגיעו לגדת הירדן המערבי, השייכת לארץ ישראל, וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל שפת הַיַּרְדֵּן, מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה – מזבח גדול מאד, שאין דרך לעלות אליו, באופן שהיה ניכר שנעשה רק למראה עיניים, ולא להקריב עליו קרבנות. כי בזמן שהיה המשכן קיים בשילה נאסר להקריב קרבנות במקומות אחרים, בין בבמות יחיד ובין בבמות ציבור.

(יא) וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת הַמִּזְבֵּחַ – חשבו שבנו את המזבח בדמות המזבח הידוע אשר בשילה, וחשבו שבנו אותו בעבר הירדן המזרחי, אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן, אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וחשבו שנעשה כדי למשוך את לב בני ישראל אל המזבח החדש הזה.

(יב) וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ולא דנו אותם לזכות אלא לחובה, וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה, לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא׃

(יג) אמנם לפני שיצאו אליהם למלחמה, רצו להזהירם, אולי יחזרו בתשובה [לפי טעותם שחשבו שהיה כאן חטא], וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד, אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, כיון שחשבו שיש כאן חטא כלפי ה'.

(יד) וכיון שיש בכך גם חטא כלפי בני ישראל, וכמו שיבואר, הוסיפו עוד ושלחו וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ, נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ – כל איש ואיש מהם רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה, לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל׃