שיעור 607, ספר תהילים, פרק קכו, א-ג

(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹֽלְמִֽים׃

(ב) אָ֤ז יִמָּלֵ֪א שְׂח֡וֹק פִּינוּ֮ וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ רִ֫נָּ֥ה אָ֭ז יֹֽאמְר֣וּ בַגּוֹיִ֑ם הִגְדִּ֥יל יְ֝הוָ֗ה לַֽעֲשׂ֥וֹת עִם־אֵֽלֶּה׃

(ג) הִגְדִּ֣יל יְ֭הוָה לַֽעֲשׂ֥וֹת עִמָּ֗נוּ הָיִ֥ינוּ שְׂמֵחִֽים׃

פרק קכו

מזמור זה נאמר על גאולת ישראל לאחר שבעים שנות גלותם בבבל:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, כיון שהבטיח ה' בנבואה שלאחר שבעים שנה ישיב את ישראל לארצם, ואצל ישראל הנבואה היא אמיתית וברורה כדבר שכבר אירע במציאות, לכן בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים – ראינו במראה הנבואה את העת שבה ישיב ה' את עמו לציון, ואף על פי שהדבר ברור כבר עתה, מכל מקום השמחה על חזיון זה היא רק בלב הנביא, ואינו יכול להוציאה אל הפועל, בשחוק ורננה חיצוניים, כמו שהחולם חלום אינו יכול להניע את אבריו, ורק במחשבתו הוא משיג את כל הדברים.

(ב) ועל כן נאמר כי רק אָז, כאשר תתקיים הנבואה בפועל, יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, כי נוכל להוציא את השמחה מהכח אל הפועל, ולגלותה במעשינו החיצוניים, אך השמחה עצמה קיימת כבר עתה בעת שהיינו כחולמים וראינו במחזה הנבואה את הגאולה העתידה. אמנם, אצל הגוים תהיה ישועתינו כדבר שהתחדש באותה עת, ולכן רק אָז, כשתהיה הגאולה במציאות, יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם, הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.

(ג) אמנם אצלינו לא תהיה זו שמחה חדשה, כי על דבר זה שהִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ בעת הגאולה, כבר הָיִינוּ שְׂמֵחִים על כך בעת הנבואה, והיה הדבר כל כך ברור אצלינו, כאילו כבר היה במציאות. והרי זה דומה למי שזורע תבואתו בקרקע משובחת ומדושנת, שבבואו לקצור את התבואה המרובה שצמחה שם אין לו שמחה מיוחדת, כי כבר בעת שזרע ידע שיקצור תבואה רבה וטובה.