(ד) שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה אֶת־שְׁבִיתֵ֑נוּ כַּֽאֲפִיקִ֥ים בַּנֶּֽגֶב׃
(ה) הַזֹּֽרְעִ֥ים בְּדִמְעָ֗ה בְּרִנָּ֥ה יִקְצֹֽרוּ׃
(ו) הָ֘ל֤וֹךְ יֵלֵ֨ךְ ׀ וּבָכֹה֮ נֹשֵׂ֪א מֶֽשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע בֹּֽא־יָבֹ֥א בְרִנָּ֑ה נֹ֝שֵׂ֗א אֲלֻמֹּתָֽיו׃
(ד) ועל פי זה מבקש עתה שיגרום ה' לשמחה מחודשת גם לישראל, על ידי שיקדים את זמן הגאולה לפני אותם שבעים שנה שהבטיח להם, שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ קודם הזמן, ואז תהיה שמחתינו כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב – כמי שזרע את תבואתו בקרקע גרועה המנוגבת מכל מים, ולאחר זמן התחדשו שם אפיקי מים חדשים שהשקו את הארץ והשביחוה.
(ה) ועל ידי זה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, כי בשעה שזרע את תבואתו לא חשב שתצמח לו תבואה מרובה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ, כי בראותו את התבואה הרבה שצמחה בארצו יש לו שמחה מחודשת, ואף לישראל תהיה שמחה מחודשת אם יגאל אותם ה' לפני הזמן.
(ו) ומוסיף לבקש על גאולה משובחת יותר, ועל כן מקדים לתאר במשל האמור שמחה גדולה עוד יותר, באופן שהזורע לא ידע כלל שבאו אפיקי מים אל ארצו, ולכן אפילו בשעה שהוא בא לקצור את תבואתו, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה, נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע – כיון שהוא חושב שֶׁיִּשָּׂא וימשוך משדהו רק את הכמות שזרע בה, כי לא השביחה הארץ יותר מכך, ובבואו אל השדה יש לו שמחה פתאומית בראותו את התבואה הרבה שצמחה בה, עד אשר בֹּא יָבֹא בְרִנָּה יתירה, כשהוא נֹשֵׂא את אֲלֻמֹּתָיו המרובות של הזרע, והנמשל לכך הוא שישראל לא קיוו אלא לתשועה מועטת באופן שיהיו עדיין תחת שלטון הגוים (וכפי שאכן נגאלו לבסוף בעת שהיו תחת שליטת מלכי פרס), ואם ימציא להם ה' תשועה שלימה וגדולה, שלא יהיו כפופים לשום אומה, תהיה להם שמחה מחודשת ומיוחדת, יותר ממה שציפו לה.
