שיעור 7, ספר יחזקאל, פרק א, יב-יד
יב וְאִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵ֑כוּ אֶ֣ל אֲשֶׁר֩ יִֽהְיֶה־שָּׁ֨מָּה הָר֤וּחַ לָלֶ֨כֶת֙ יֵלֵ֔כוּ לֹ֥א יִסַּ֖בּוּ בְּלֶכְתָּֽן׃ יג וּדְמ֨וּת הַֽחַיּ֜וֹת מַרְאֵיהֶ֣ם כְּגַֽחֲלֵי־אֵ֗שׁ בֹּֽעֲרוֹת֙ כְּמַרְאֵ֣ה הַלַּפִּדִ֔ים הִ֕יא מִתְהַלֶּ֖כֶת בֵּ֣ין הַֽחַיּ֑וֹת וְנֹ֣גַהּ לָאֵ֔שׁ וּמִן־הָאֵ֖שׁ יוֹצֵ֥א בָרָֽק׃ יד וְהַֽחַיּ֖וֹת רָצ֣וֹא וָשׁ֑וֹב כְּמַרְאֵ֖ה הַבָּזָֽק׃
(יב) וְאִישׁ אֶל עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ, אך אין לטעות ולומר שהיתה הליכתם כרצונם, לכל צד שיחפצו, אלא אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת – לאותו צד שתוליך אותם הרוח העליונה של רצון ה', לשם יֵלֵכוּ, וכיון שיש להם פנים לכל צד, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן – אינם צריכים להסב את פניהם לכיוון הדרך שבה רצון ה' להוליכם, אלא מיד הם מוכנים לעשות רצונו לאותו צד (ולעיל (פ"ט) התבאר שכאשר הם מתעופפים לעשות רצון ה' שלא בדרך הטבע, אינם צריכים להסב את עצמם כיון שיש להם כנפים לכל צד, וכאן מבאר שבהנהגתם הטבעית המשולה להליכה ברגל, וכפי דרכי הטבע שחקק ה' בבריאה, גם כן אינם צריכים להסב פניהם, אלא פניהם מכוונות לכל צד, ללא עיכוב. והנמשל הוא לגבי ארבע המלכויות שיש בארץ, שיש להם פנים מיוחדות להלך בהם כפי רצון ה' וגזירתו באותו זמן, והם מוכנים ויכולים לעשות את הרצון האלהי מיד וללא עיכוב, בין כאשר ההליכה היא בדרכי הטבע כמבואר בפסוק זה, ובין כאשר ההליכה היא בדרכים שמעל הטבע, הנרמז בכנפי החיות, כמבואר בפסוק ט').
(יג) וּדְמוּת הַחַיּוֹת – הפעולה שהלכו החיות לעשות באותו זמן (ולשון 'דמות' האמורה כאן הכוונה לפעולה, כי אין שייכת לשון 'דמות' בדבר שאינו חומרי כלל), מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, כי היתה הליכתם לשרוף את בית המקדש ובית המלכות בירושלים, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים, כדרך הנלחמים שמשליכים לפידים בוערים, הִיא (-האש הזו) מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת, כי אין מקורה מהחיות עצמם, אלא מהמקום שבין החיות לבין האופנים שתחתיהן, וכפי שנאמר להלן (פ"י פ"ב) "בֹּא אֶל בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל, אֶל תַּחַת לַכְּרוּב, וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים" (וה'כרובים' האמורים שם הם ה'חיות' האמורות כאן), וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, כי הנוגה מרמז על האור שאינו שורף, ללמד שגם בתוך השריפה והחורבן יתנוצצו חסדי ה' להאיר אל עמו, כי שפך חמתו על עצים ואבנים כדי לתת פדות ושארית לעם ישראל, וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק, לשרוף ולהעניש את האויבים שהחריבו את עיר קדשו ומקדשו.
(יד) וְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב – רצות לעשות רצון ה', ושבות מיד, כְּמַרְאֵה הַבָּזָק, ונרמז בזה כי הגם ששליחותם כעת היא לשרוף ולהחריב, אין זה אלא לזמן קצר כהרף עין, ולאחר מכן ישוב ה' לרחם על ישראל, כי חפץ חסד הוא.
