לח וַיֵּ֣רֶד צָד֣וֹק הַ֠כֹּהֵן וְנָתָ֨ן הַנָּבִ֜יא וּבְנָיָ֣הוּ בֶן־יְהֽוֹיָדָ֗ע וְהַכְּרֵתִי֙ וְהַפְּלֵתִ֔י וַיַּרְכִּ֨בוּ֙ אֶת־שְׁלֹמֹ֔ה עַל־פִּרְדַּ֖ת הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיֹּלִ֥כוּ אֹת֖וֹ עַל־גִּחֽוֹן׃ לט וַיִּקַּח֩ צָד֨וֹק הַכֹּהֵ֜ן אֶת־קֶ֤רֶן הַשֶּׁ֨מֶן֙ מִן־הָאֹ֔הֶל וַיִּמְשַׁ֖ח אֶת־שְׁלֹמֹ֑ה וַֽיִּתְקְעוּ֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָעָ֔ם יְחִ֖י הַמֶּ֥לֶךְ שְׁלֹמֹֽה׃ מ וַיַּֽעֲל֤וּ כָל־הָעָם֙ אַֽחֲרָ֔יו וְהָעָם֙ מְחַלְּלִ֣ים בַּֽחֲלִלִ֔ים וּשְׂמֵחִ֖ים שִׂמְחָ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַתִּבָּקַ֥ע הָאָ֖רֶץ בְּקוֹלָֽם׃ מא וַיִּשְׁמַ֣ע אֲדֹֽנִיָּ֗הוּ וְכָל־הַקְּרֻאִים֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ וְהֵ֖ם כִּלּ֣וּ לֶֽאֱכֹ֑ל וַיִּשְׁמַ֤ע יוֹאָב֙ אֶת־ק֣וֹל הַשּׁוֹפָ֔ר וַיֹּ֕אמֶר מַדּ֥וּעַ קֽוֹל־הַקִּרְיָ֖ה הוֹמָֽה׃ מב עוֹדֶ֣נּוּ מְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֧ה יֽוֹנָתָ֛ן בֶּן־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן בָּ֑א וַיֹּ֤אמֶר אֲדֹֽנִיָּ֨הוּ֙ בֹּ֔א כִּ֣י אִ֥ישׁ חַ֛יִל אַ֖תָּה וְט֥וֹב תְּבַשֵּֽׂר׃ מג וַיַּ֨עַן֙ יֽוֹנָתָ֔ן וַיֹּ֖אמֶר לַאֲדֹֽנִיָּ֑הוּ אֲבָ֕ל אֲדֹנֵ֥ינוּ הַמֶּֽלֶךְ־דָּוִ֖ד הִמְלִ֥יךְ אֶת־שְׁלֹמֹֽה׃
֍ ֍ ֍
(לח) וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן, וְנָתָן הַנָּבִיא, וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי – הַקַשָׁתִים וְהַקַּלָעִים, וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד, וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל [-אל] גִּחוֹן.
(לט) וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן – כלי עשוי בצורת קרן (מצודת ציון) שבו היה שמן המשחה מִן הָאֹהֶל אשר נטה דוד בעיר דוד עבור ארון הברית, ושם היה מונח הכלי עם שמן המשחה, וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה.
(מ) וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו – אחרי שלמה המלך, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים, וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם – דרך גוזמא היא, כאילו נבקעה הארץ מרוב קולות השמחה הגדולים שהיו שם.
(מא) וַיִּשְׁמַע אֲדֹנִיָּהוּ וְכָל הַקְּרֻאִים אֲשֶׁר אִתּוֹ את קולות השמחה מירושלים, וְהֵם כִּלּוּ לֶאֱכֹל, ואמנם הם שמו ליבם רק להמיית העיר, וַיִּשְׁמַע יוֹאָב – אבל יואב שהיה שר הצבא שמע והבין אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שהיו בו סימנים מיוחדים, וידע שלא ישמיעו קול כזה אלא לענין גדול וחשוב ביותר, וַיֹּאמֶר, מַדּוּעַ נשמע הקוֹל שהַקִּרְיָה הוֹמָה.
(מב) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר, וְהִנֵּה יוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אשר היה עם הקושרים להמליך את אדוניהו, ונשאר בירושלים כדי לראות מה יאמרו האנשים, בָּא אל עין רוגל, למקום סעודתם של אדוניהו ואנשיו, וַיֹּאמֶר אֲדֹנִיָּהוּ אל יונתן, בֹּא, כִּי אִישׁ חַיִל אַתָּה, ובודאי קיבצת את כל אנשי החיל בירושלים לבשר להם על הדבר שעשינו כאן, להמליך מלך, וְטוֹב תְּבַשֵּׂר.
(מג) וַיַּעַן יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לַאֲדֹנִיָּהוּ, אֲבָל אין הדבר כפי שאתה סבור, שהמיית הקריה היא מהאנשים אשר עימנו, אלא אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד הִמְלִיךְ אֶת שְׁלֹמֹה.
