יט וַיִּמְצָ֨א הֲדַ֥ד חֵ֛ן בְּעֵינֵ֥י פַרְעֹ֖ה מְאֹ֑ד וַיִּתֶּן־ל֤וֹ אִשָּׁה֙ אֶת־אֲח֣וֹת אִשְׁתּ֔וֹ אֲח֖וֹת תַּחְפְּנֵ֥יס הַגְּבִירָֽה׃ כ וַתֵּ֨לֶד ל֜וֹ אֲח֣וֹת תַּחְפְּנֵ֗יס אֵ֚ת גְּנֻבַ֣ת בְּנ֔וֹ וַתִּגְמְלֵ֣הוּ תַחְפְּנֵ֔ס בְּת֖וֹךְ בֵּ֣ית פַּרְעֹ֑ה וַיְהִ֤י גְנֻבַת֙ בֵּ֣ית פַּרְעֹ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י פַרְעֹֽה׃ כא וַֽהֲדַ֞ד שָׁמַ֣ע בְּמִצְרַ֗יִם כִּֽי־שָׁכַ֤ב דָּוִד֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וְכִי־מֵ֖ת יוֹאָ֣ב שַׂר־הַצָּבָ֑א וַיֹּ֤אמֶר הֲדַד֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה שַׁלְּחֵ֖נִי וְאֵלֵ֥ךְ אֶל־אַרְצִֽי׃ כב וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ פַרְעֹ֗ה כִּ֠י מָה־אַתָּ֤ה חָסֵר֙ עִמִּ֔י וְהִנְּךָ֥ מְבַקֵּ֖שׁ לָלֶ֣כֶת אֶל־אַרְצֶ֑ךָ וַיֹּ֣אמֶר ׀ לֹ֔א כִּ֥י שַׁלֵּ֖חַ תְּשַׁלְּחֵֽנִי׃ כג וַיָּ֨קֶם אֱלֹהִ֥ים לוֹ֙ שָׂטָ֔ן אֶת־רְז֖וֹן בֶּן־אֶלְיָדָ֑ע אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֗ח מֵאֵ֛ת הֲדַדְעֶ֥זֶר מֶֽלֶךְ־צוֹבָ֖ה אֲדֹנָֽיו׃ כד וַיִּקְבֹּ֤ץ עָלָיו֙ אֲנָשִׁ֔ים וַיְהִ֣י שַׂר־גְּד֔וּד בַּֽהֲרֹ֥ג דָּוִ֖ד אֹתָ֑ם וַיֵּֽלְכ֤וּ דַמֶּ֨שֶׂק֙ וַיֵּ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וַֽיִּמְלְכ֖וּ בְּדַמָּֽשֶׂק׃ כה וַיְהִ֨י שָׂטָ֤ן לְיִשְׂרָאֵל֙ כָּל־יְמֵ֣י שְׁלֹמֹ֔ה וְאֶת־הָֽרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר הֲדָ֑ד וַיָּ֨קָץ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּמְלֹ֖ךְ עַל־אֲרָֽם׃
֍ ֍ ֍
(יט) וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד, וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה – המלכה.
(כ) וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ, וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס המלכה בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה, שיגדל יחד עם ילדי פרעה כאילו הוא אחד מהם, וַיְהִי גְנֻבַת גדל בבֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה.
(כא) ולמרות כל הכבוד הגדול שהיה להדד במצרים, וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וְכִי מֵת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא, וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל פַּרְעֹה, שַׁלְּחֵנִי, וְאֵלֵךְ אֶל אַרְצִי, כי רצה לנקום בישראל.
(כב) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה, כִּי מָה אַתָּה חָסֵר עִמִּי, שמחמת כן אתה רוצה לעזוב את מצרים וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל אַרְצֶךָ. וַיֹּאמֶר הדד, לֹא – אין רצוני להשאר כאן, כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי.
(כג) וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ [-לשלמה] שָׂטָן שיתחבר להדד, ועל ידו הקים הדד את מזימת ליבו, אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע, אף על פי שלא היה לו איבה עם ישראל, אלא אדרבה, הוא הרויח ממלחמת ישראל באדום, אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ צוֹבָה אֲדֹנָיו.
(כד) וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים – רזון בן אלידע אסף לו אנשים, וַיְהִי שַׂר גְּדוּד – ועשה את עצמו שר גדוד עליהם, בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם – בשעה שהרג דוד את חיל הדדעזר, הצליח רזון לאסוף לו אנשים, אף על פי כן התחברו כעת שניהם, הדד ורזון, וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק, וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּמְלְכוּ שניהם בְּדַמָּשֶׂק.
(כה) וַיְהִי הדד שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה הנותרים, מעת שחטא בזקנותו ועד יום מותו, וְאֶת הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד – נתחברה רעתו של רזון יחד עם רעתו של הדד, ושניהם יחד גרמו שארם ימרדו בשלמה, וַיָּקָץ ארם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם – ואז מינו את הדד למלך על ארם, כדי שילחם מלחמותיהם ויגן עליהם.
