הגמרא ממשיכה לדון בענין מצוות פריה ורביה: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם שהָיוּ לוֹ בָּנִים, וּמֵתוּ, נחלקו אמוראים בדינו, רַב הוּנָא אָמַר, קִיֵּים מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וחייב לישא אשה כדי להוליד בנים שיתקיימו. מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: רַב הוּנָא אָמַר קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, מִשּׁוּם שטעם המצוה הוא כדבריו דְרַב אַסִּי, דְּאָמַר, אֵין משיח בֶּן דָּוִד בָּא, עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף – עד שיבואו לעולם כל נשמות ישראל הנמצאות באוצר הנקרא 'גוף', וְהָא הֲוָה לֵיהּ – והרי ירדו נשמות אלו לעולם, ואף שמתו לאחר זמן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, כיון ש'לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ' בָּעִינַן – יש צורך שיתקיים האמור בפסוק (ישעיהו מה יח) 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ', וְהָא לֵיכָּא – והרי לא התקיים הדבר, שהרי מתו ולא יישבו את העולם.
מקשה הגמרא, מֵיתִיבֵי – קשה על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא, בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים – אם מתו בניו של האדם והניח בעולם נכדים, הרי זה כאילו הניח בנים ממש, וקיים מצוות פריה ורביה, אבל אם מֵת אֶחָד מֵהֶן – מהבן והבת, אוֹ שֶׁנִּמְצָא סָרִיס, ואינו יכול להוליד, הרי זה לֹא קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, תְּיוּבְתֵּיהּ דְרַב הוּנָא – והרי זו סתירה לדברי רב הונא, האומר שגם אם מתו הבנים הרי זה קיים את המצוה, מסיימת הגמרא, תְּיוּבְתָּא – אכן קושיא היא זו על דבריו, ואין על כך תשובה.
שנינו בברייתא, 'בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים', סָבַר אַבַּיֵי לְמֵימַר – היה אביי סבור לומר, הַנֵּי מִילֵי – דין זה, שבני בנים נחשבים כבנים, היינו בְּרָא לִבְרָא וּבְרַתָּא לִבְרַתָּא – בן שהניח בן, או בת שהניחה בת, וְכָל שֶׁכֵּן אם הניח בְּרָא לִבְרַתָּא – אם הבת הניחה בן אחריה, שבאופנים אלו קיים את המצוה, אֲבָל בְּרַתָּא לִבְרָא – אבל אם הניח הבן אחריו בת, לֹא – אין זה נחשב כקיום המצוה, ועליו לישא אשה ולהוליד בן.
אָמַר לֵיהּ רָבָא – השיב רבא לאביי על סברא זו, הרי 'לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ' בָּעֵינַן – צריכים אנו שיתקיים הפסוק 'לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ', וְהָא אִיכָּא – והרי מתקיים הוא גם באופן שהבן הניח אחריו בת, ולכן בכל אופן שהניחו הבן או הבת אחריהם זרע, בין בן ובין בת, קיים האב מצוות פריה ורביה.
מוסיפה הגמרא אופן נוסף: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא – אמנם לדברי הכל, בין לאביי ובין לרבא, תְּרֵי מֵחַד – אם מהבן או מהבת נולדו שנים, ואילו השני מת ללא ילדים כלל, לֹא – אין זה נחשב כקיום מצוות פריה ורביה, כיון שאותו שמת ללא זרע הרי הוא כמי שאינו, ונמצא שהניח אחריו רק בן אחד או בת אחת, ואין בכך קיום המצוה. מכריע הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין מצוות פריה ורביה: תָּנֵי – שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, נָשָׂא אִשָּׁה בְּיַלְדוּתוֹ – בצעירותו, יִשָּׂא אִשָּׁה גם בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּיַלְדוּתוֹ, יִהְיוּ לוֹ בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא ו) 'בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תָּנַח יָדֶךָ', אָמַר רַב מַתְּנָה, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מוסיף הרי"ף, וְהָא מִילְּתָא – ודין זה שצריך האדם להוליד ילדים גם בזקנותו, דְּרַבָּנָן הִיא, אֲבָל דְּאוֹרָיְיתָא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַיּוֹדֵעַ בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא יִרְאַת שָׁמַיִם, וְאֵינוֹ פּוֹקְדָהּ בעת עונתה, נִקְרָא חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב ה כד) 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ' וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא', ו'אהל' הוא כינוי לאשתו של האדם, ומשמע מלשון הפסוק שאם אינו פוקדה, ייקרא חוטא.
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, חַיָּב אָדָם לִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, כיון שבאותו זמן היא מתאווה לו ביותר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וְגוֹ' וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא', וצריך הוא לשהות בעיר עד שתטבול ותטהר, וישמש עימה קודם שיצא לדרך. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, לֹא נִצְרְכָה – לא הוצרך רבי יהושע בן לוי להשמיענו דין זה, אֶלָּא בזמן שהוא סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ – סמוך לזמן שהיא רגילה לראות דם נדה. וְאַף עַל גַּב דְּאָמְרוּ רַבָּנָן, חַיָּב אָדָם לִפְרוֹשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוֶסְתָּהּ, מכל מקום כשהוא יוצא לדרך רשאי לשמש עמה גם סמוך לוסתה. מבררת הגמרא, וְכַמָּה – כמה זמן עליו לפרוש מאשתו סמוך לזמן שהיא רגילה לראות. אָמַר רָבָא, עוֹנָה אחת, והיינו יום אחד, או לילה אחד, שאם רגילה לראות ביום, יפרוש כל היום. ואם רגילה לראות בלילה, יפרוש כל הלילה.
מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שעליו לפקוד את אשתו סמוך ליציאתו לדרך, הוא דוקא כשיוצא לדרך לִדְבַר הָרְשׁוּת, כגון לסחורה וכדומה, אֲבָל אם יוצא לִדְבַר מִצְוָה, כגון לפדיון שבויים וכדומה, לא ישהה כלל, כיון דמִיטְּרִיד – שהוא עשוי להיטרד ולא ימצא עוד שיירא לצאת עמה לדבר מצוה.
