כו וְיָֽרָבְעָם֩ בֶּן־נְבָ֨ט אֶפְרָתִ֜י מִן־הַצְּרֵדָ֗ה וְשֵׁ֤ם אִמּוֹ֙ צְרוּעָה֙ אִשָּׁ֣ה אַלְמָנָ֔ה עֶ֖בֶד לִשְׁלֹמֹ֑ה וַיָּ֥רֶם יָ֖ד בַּמֶּֽלֶךְ׃ כז וְזֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־הֵרִ֥ים יָ֖ד בַּמֶּ֑לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ בָּנָ֣ה אֶת־הַמִּלּ֔וֹא סָגַ֕ר אֶת־פֶּ֕רֶץ עִ֖יר דָּוִ֥ד אָבִֽיו׃ כח וְהָאִ֥ישׁ יָֽרָבְעָ֖ם גִּבּ֣וֹר חָ֑יִל וַיַּ֨רְא שְׁלֹמֹ֜ה אֶת־הַנַּ֗עַר כִּֽי־עֹשֵׂ֤ה מְלָאכָה֙ ה֔וּא וַיַּפְקֵ֣ד אֹת֔וֹ לְכָל־סֵ֖בֶל בֵּ֥ית יוֹסֵֽף׃ כט וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔יא וְיָֽרָבְעָ֖ם יָצָ֣א מִירֽוּשָׁלִָ֑ם וַיִּמְצָ֣א אֹת֡וֹ אֲחִיָּה֩ הַשִּֽׁילֹנִ֨י הַנָּבִ֜יא בַּדֶּ֗רֶךְ וְה֤וּא מִתְכַּסֶּה֙ בְּשַׂלְמָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וּשְׁנֵיהֶ֥ם לְבַדָּ֖ם בַּשָּׂדֶֽה׃ ל וַיִּתְפֹּ֣שׂ אֲחִיָּ֔ה בַּשַּׂלְמָ֥ה הַֽחֲדָשָׁ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וַיִּ֨קְרָעֶ֔הָ שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר קְרָעִֽים׃ לא וַיֹּ֨אמֶר֙ לְיָֽרָבְעָ֔ם קַח־לְךָ֖ עֲשָׂרָ֣ה קְרָעִ֑ים כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֨י קֹרֵ֤עַ אֶת־הַמַּמְלָכָה֙ מִיַּ֣ד שְׁלֹמֹ֔ה וְנָֽתַתִּ֣י לְךָ֔ אֵ֖ת עֲשָׂרָ֥ה הַשְּׁבָטִֽים׃ לב וְהַשֵּׁ֥בֶט הָֽאֶחָ֖ד יִֽהְיֶה־לּ֑וֹ לְמַ֣עַן ׀ עַבְדִּ֣י דָוִ֗ד וּלְמַ֨עַן֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם הָעִיר֙ אֲשֶׁ֣ר בָּחַ֣רְתִּי בָ֔הּ מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(כו) עתה מוסיף הנביא לתאר את השטן שהקים ה' לשלמה מתוך ישראל, וגם זה היה שלא כדרך הטבע, אלא בתורת עונש, וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט, אֶפְרָתִי – מבני אפרים, מִן הַצְּרֵדָה, וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה, והיא היתה אִשָּׁה אַלְמָנָה, וירבעם עצמו היה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, ואף על פי שהיה בן אלמנה ועבד לשלמה, העיז פניו וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ, למרוד בו.
(כז) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ – וזו הסיבה שהיה לו אומץ לב למרוד במלך שלמה, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, והיו אלו בנינים גדולים ורחבי ידים, וגם סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו – בנה את פרצות חומות ירושלים.
(כח) וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל, והיה עוסק במלאכת בנינים אלו, וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא, ואז נשא ירבעם חן בעיני שלמה, וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף, לגבות את המיסים מכל שבט אפרים, ולהשגיח על המלאכה שהיו עושים אנשי שבט יוסף [כי בבניית ירושלים היו משתתפים כל השבטים].
(כט) עתה יבואר כי מלבד הסיבות הללו, גם מצא עוז בעצמו על ידי נבואת אחיה השילוני שימלוך על ישראל, וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא, וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם, וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ, וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה – בבגד חדש, וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה, ולכן לא פחד אחיה השילוני שיגידו את הדברים לשלמה המלך.
(ל) וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו, [ויש שתי דעות בחז"ל האם קרע את בגדו של עצמו או את בגדו של ירבעם], וַיִּקְרָעֶהָ לשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים, והטעם שעשה כן, כיון שנבואה שבאה יחד עם מעשה לא תתבטל לעולם, וגם גזירה זו היתה מוחלטת ונחרצת, גם אם יחזור שלמה בתשובה.
(לא) וַיֹּאמֶר אחיה לְיָרָבְעָם, קַח לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים, שיהיה לך הדבר לאות וסימן, כִּי כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים.
(לב) וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה לּוֹ – לשלמה, לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
