שיעור 75, ספר שופטים, פרק יח, כב-לא

כב הֵ֥מָּה הִרְחִ֖יקוּ מִבֵּ֣ית מִיכָ֑ה וְהָֽאֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר בַּבָּתִּים֙ אֲשֶׁר֙ עִם־בֵּ֣ית מִיכָ֔ה נִֽזְעֲק֔וּ וַיַּדְבִּ֖יקוּ אֶת־בְּנֵי־דָֽן׃ כג וַֽיִּקְרְאוּ֙ אֶל־בְּנֵי־דָ֔ן וַיַּסֵּ֖בּוּ פְּנֵיהֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ לְמִיכָ֔ה מַה־לְּךָ֖ כִּ֥י נִזְעָֽקְתָּ׃ כד וַיֹּ֡אמֶר אֶת־אֱלֹהַי֩ אֲשֶׁר־עָשִׂ֨יתִי לְקַחְתֶּ֧ם וְֽאֶת־הַכֹּהֵ֛ן וַתֵּֽלְכ֖וּ וּמַה־לִּ֣י ע֑וֹד וּמַה־זֶּ֛ה תֹּֽאמְר֥וּ אֵלַ֖י מַה־לָּֽךְ׃ כה וַיֹּֽאמְר֤וּ אֵלָיו֙ בְּנֵי־דָ֔ן אַל־תַּשְׁמַ֥ע קֽוֹלְךָ֖ עִמָּ֑נוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֣וּ בָכֶ֗ם אֲנָשִׁים֙ מָ֣רֵי נֶ֔פֶשׁ וְאָֽסַפְתָּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ וְנֶ֥פֶשׁ בֵּיתֶֽךָ׃ כו וַיֵּֽלְכ֥וּ בְנֵי־דָ֖ן לְדַרְכָּ֑ם וַיַּ֣רְא מִיכָ֗ה כִּֽי־חֲזָקִ֥ים הֵ֨מָּה֙ מִמֶּ֔נּוּ וַיִּ֖פֶן וַיָּ֥שָׁב אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ כז וְהֵ֨מָּה לָֽקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֮ אֲשֶׁ֣ר הָֽיָה־לוֹ֒ וַיָּבֹ֣אוּ עַל־לַ֗יִשׁ עַל־עַם֙ שֹׁקֵ֣ט וּבֹטֵ֔חַ וַיַּכּ֥וּ אוֹתָ֖ם לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שָֽׂרְפ֥וּ בָאֵֽשׁ׃ כח וְאֵ֨ין מַצִּ֜יל כִּ֧י רְֽחוֹקָה־הִ֣יא מִצִּיד֗וֹן וְדָבָ֤ר אֵין־לָהֶם֙ עִם־אָדָ֔ם וְהִ֕יא בָּעֵ֖מֶק אֲשֶׁ֣ר לְבֵית־רְח֑וֹב וַיִּבְנ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר וַיֵּ֥שְׁבוּ בָֽהּ׃ כט וַיִּקְרְא֤וּ שֵׁם־הָעִיר֙ דָּ֔ן בְּשֵׁם֙ דָּ֣ן אֲבִיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר יוּלַּ֖ד לְיִשְׂרָאֵ֑ל וְאוּלָ֛ם לַ֥יִשׁ שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִֽאשֹׁנָֽה׃ ל וַיָּקִ֧ימוּ לָהֶ֛ם בְּנֵי־דָ֖ן אֶת־הַפָּ֑סֶל וִ֠יהֽוֹנָתָן בֶּן־גֵּֽרְשֹׁ֨ם בֶּן־מְ^נַשֶּׁ֜ה ה֣וּא וּבָנָ֗יו הָי֤וּ כֹֽהֲנִים֙ לְשֵׁ֣בֶט הַדָּנִ֔י עַד־י֖וֹם גְּל֥וֹת הָאָֽרֶץ׃ לא וַיָּשִׂ֣ימוּ לָהֶ֔ם אֶת־פֶּ֥סֶל מִיכָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כָּל־יְמֵ֛י הֱי֥וֹת בֵּית־הָֽאֱלֹהִ֖ים בְּשִׁלֹֽה׃

֍           ֍            ֍

(כב) הֵמָּה – בני שבט דן הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ, וַיַּדְבִּיקוּ אֶת בְּנֵי דָן.

(כג) וַיִּקְרְאוּ אנשי מיכה אֶל בְּנֵי דָן, וַיַּסֵּבּוּ בני דן את פְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה, מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ.

(כד) וַיֹּאמֶר להם מיכה, אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם, וְאֶת הַכֹּהֵן גם כן לקחתם, שאם לא לקחתם אותו הייתי עושה לי פסל אחר, וַתֵּלְכוּ, וּמַה לִּי עוֹד, וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ, הלא אין לי הפסד גדול מזה.

(כה) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן, אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ, וְאָסַפְתָּה מן העולם את נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ.

(כו) וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם, וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ, וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ.

(כז) וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה מִיכָה, וְאֶת הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה לוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל העיר לַיִשׁ, עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ.

(כח) וְאֵין מַצִּיל, כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם אָדָם, וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית רְחוֹב, וקל יותר לכבוש מקום הנמצא בעמק, וַיִּבְנוּ אֶת הָעִיר, וַיֵּשְׁבוּ בָהּ.

(כט) וַיִּקְרְאוּ שֵׁם הָעִיר דָּן, בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל, וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

(ל) וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל, וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה [אמרו חז"ל שמפני כבודו של משה רבינו נכתבה האות נו"ן בתוך שמו], הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ על ידי סנחריב מלך אשור [אמנם בימי שמואל הנביא התבטל פסל זה, אך בימי ירבעם בן נבט, שהעמיד את עגל הזהב בדן, חזרו להיות בניו כהנים לעבודה זרה, עד גלות הארץ].

(לא) וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בני דן אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה [כי בימי שמואל הנביא, שנחרב משכן שילה, התבטל הפסל].