שיעור 76, ספר ישעיהו, פרק טז, ה-ח

ה וְהוּכַ֤ן בַּחֶ֨סֶד֙ כִּסֵּ֔א וְיָשַׁ֥ב עָלָ֛יו בֶּֽאֱמֶ֖ת בְּאֹ֣הֶל דָּוִ֑ד שֹׁפֵ֛ט וְדֹרֵ֥שׁ מִשְׁפָּ֖ט וּמְהִ֥ר צֶֽדֶק׃ ו שָׁמַ֥עְנוּ גְאוֹן־מוֹאָ֖ב גֵּ֣א מְאֹ֑ד גַּֽאֲוָת֧וֹ וּגְאוֹנ֛וֹ וְעֶבְרָת֖וֹ לֹא־כֵ֥ן בַּדָּֽיו׃ ז לָכֵ֗ן יְיֵלִ֥יל מוֹאָ֛ב לְמוֹאָ֖ב כֻּלֹּ֣ה יְיֵלִ֑יל לַֽאֲשִׁישֵׁ֧י קִיר־חֲרֶ֛שֶׂת תֶּהְגּ֖וּ אַךְ־נְכָאִֽים׃ ח כִּ֣י שַׁדְמוֹת֩ חֶשְׁבּ֨וֹן אֻמְלָ֜ל גֶּ֣פֶן שִׂבְמָ֗ה בַּֽעֲלֵ֤י גוֹיִם֙ הָֽלְמ֣וּ שְׂרוּקֶּ֔יהָ עַד־יַעְזֵ֥ר נָגָ֖עוּ תָּ֣עוּ מִדְבָּ֑ר שְׁלֻ֣חוֹתֶ֔יהָ נִטְּשׁ֖וּ עָ֥בְרוּ יָֽם׃

֍           ֍            ֍

(ה) ואחרי שאומר הנביא את מה שראוי למלך מואב לומר למלכות יהודה, מוסיף ואומר שאין להם לחשוש שלא ישמעו להם, אלא וְהוּכַן בַּחֶסֶד כִּסֵּא – יכין מלך יהודה כסא למשפט לברר אם אכן טענותיכם נכונות, והאם ראוי שיריב את ריבכם, וגם אם מצד הדין אינו חייב לעזור לכם, יעשה כן מחמת חסדו, וְיָשַׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת בְּאֹהֶל דָּוִד – תהיה ישיבתו על הכסא למען אהבת האמת, ולא מחמת שיקווה לקבל שכר, כי הוא שֹׁפֵט, ולא רק לאחר שבאים בעלי הדין לפניו, אלא וְדֹרֵשׁ מִשְׁפָּט – מחפש הוא אחר המשפט, וּמְהִר צֶדֶק – אחרי שיראה מי צודק בדינו, ימהר להוציא כאור משפטו. והמלך הזה, שהוא מבית דוד, וזהו חזקיהו מלך יהודה, בודאי יתן לכם רווח והצלה בארצו.

(ו) אמנם, כנגד כל העצות שנתן הנביא למואב, מבאר עתה שמואב לא יעשו כן, כי שָׁמַעְנוּ, גְאוֹן מוֹאָב – מואב, שהוא עתה גדול ועצום באמת, גֵּא מְאֹד – מתגאה מאד, ולא ישפיל עצמו לבקש עזרה ממלכות יהודה, ומחמת שלש חסרונות שיש לו ימנע מלבקש את עזרת יהודה, גַּאֲוָתוֹ והתנשאותו, וּגְאוֹנוֹ – חוזקו וכוחו האמיתיים, שהם אומה גדולה וחזקה ואינם מרגישים שעליהם לבקש עזרה מממלכה אחרת, וְעֶבְרָתוֹ – שנאתו הישנה לעם ישראל, שמחמת כן לא יבקש מהם עתה עזרה, ומחמת שלשה דברים אלו לֹא כֵן בַּדָּיו – אין מחשבותיו לעשות כפי שראוי וטוב לו, לבקש עזרה ממלך יהודה.

(ז) לָכֵן, כיון שיש להם עצה להנצל והם מסרבים לעשות כן מחמת גאוותם ושנאתם, יְיֵלִיל מוֹאָב לְמוֹאָב – רק אנשי מואב ייללו על מואב, ולא ישתתפו אחרים בצערם, כי מאחר ויכלו להציל את עצמם ולא עשו כן, דמם בראשם, כֻּלֹּה יְיֵלִיל – כל אנשי מואב ייללו, כי יקיף האבדון את כל ארצם, לַאֲשִׁישֵׁי – למבצרים החזקים של המקום ששמו קִיר חֲרֶשֶׂת שבמואב, לא יצאו לשם גיבורי החיל למלחמה, אלא תֶּהְגּוּ – תוציאו לשם אַךְ נְכָאִים – רק את המוכים במלחמה, שיובאו לשם להירפא.

(ח) כִּי שַׁדְמוֹת – מקום הכרמים והאילנות של העיר חֶשְׁבּוֹן, שהיו מובחרים ביותר, אֻמְלָל, וכן הגֶּפֶן של המקום ששמו שִׂבְמָה, שהיה מובחר, גם הוא אומלל, בַּעֲלֵי גוֹיִם הָלְמוּ שְׂרוּקֶּיהָ – הגויים הרבים היכו את גיבורי מואב, וממשיל זאת לכתישת זמורות ענפי הגפנים במכתשת, על ידי העֱלִי, ובכך התארכו והתפשטו הזמורות עַד יַעְזֵר נָגָעוּ, כך הפרידו את גיבורי מואב זה מזה והפיצו אותם על פני כל הארץ, ומשם תָּעוּ כל אחד לבדו וברחו אל המִדְבָּר, שְׁלֻחוֹתֶיהָ – ואותם ענפים שלא היו מחוברים כלל מתחילתם, נִטְּשׁוּ עָבְרוּ יָם – ענפים אלו התפזרו מיד אנה ואנה למקומות רחוקים, והנמשל הוא להמון העם של מואב, שלא היו מאוגדים ומחוברים בתחילה בקשרי המלחמה, והם התפזרו מיד למקומות רחוקים לנדוד בארצות אחרות.