אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, צָרַת אַיְלוֹנִית, מֻתֶּרֶת להתייבם, והחידוש בכך, שהיה מקום לומר שכיון שהאילונית עצמה אינה בפרשת יבום, והרי היא 'אשת אח שלא במקום מצוה', ואסורה על היבם באיסור כרת, אם כן תהיה צרתה 'צרת ערוה', הפטורה מהיבום, אין הדבר כן, לפי שלא אסרה תורה צרת ערוה אלא במקום שאותה ערוה ראויה ליבום מצד פרשת יבום, ואסורה מחמת שהיא ערוה, וכגון שבנוסף להיותה אשת אחיו [שזו סיבה לחייבה ביבום] הרי היא גם אחות אשתו [שזו סיבה לפוטרה מיבום], אבל באופן שאותה ערוה אינה כלל בפרשת יבום, וכגון כאן שהיא אילונית וממועטת מפרשת יבום עצמה, אין היא פוטרת את צרתה מן היבום, ולכן צרת אילונית מותרת להתייבם, ואין בכך משום אשת אח שלא במקום מצוה. ולא רק באופן שלא ידע בעלה שהיא אילונית, ויתכן שאם היה יודע זאת לא היה מתרצה בכך, והיה זה מקח טעות והקידושין בטלים, שאז אין צרתה כלל צרת ערוה, אלא וַאֲפִלּוּ הִכִּיר בָּהּ – גם אם בעלה, שמת, ידע שהיא אילונית, וממילא אין זה מקח טעות, מכל מקום אין צרתה פטורה מיבום וחליצה, וכמו שהתבאר כיון שהיא ממועטת לגמרי מפרשת יבום [שנאמר 'אשר תלד' פרט לאילונית], וכיון שהאילונית עצמה ממועטת לגמרי מפרשת יבום, אין צרתה נפטרת מיבום מחמתה. וַאֲפִלּוּ היא צָרַת בִּתּוֹ אַיְלוֹנִית, כלומר, שהיתה בתו אילונית ונשואה לאחיו, אף על פי שאם לא היתה אילונית היתה אסורה להתייבם מחמת היותה בתו האסורה עליו באיסור ערוה, והיתה פוטרת גם את צרתה מן היבום, מכל מקום כיון שהיא אילונית וממועטת מפרשת יבום, הרי היא כמי שלא נפלה לפניו ליבום כלל, וכאילו צרתה לבדה היא הזקוקה ליבום, ומתייבמת או חולצת.
מקשה הגמרא על דברי רבא מלשון משנתנו, וְהָא דְּקָתָּנֵי – ומה ששנינו במשנתנו לשון 'וְכֻלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִיּוֹת צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת', ולכאורה יש לדייק, דוקא 'שֶׁנִּמְצְאוּ', כלומר שהתברר לאחר מיתת הבעל שהיתה אילונית, אִין – אכן צרותיהן מותרות להתייבם [ולפי זה הטעם הוא כיון שזהו מקח טעות, והתברר שלא חלו קידושיה מעולם, ואין צרתה צרת ערוה כלל], אבל מֵעִיקָּרָא – אם מתחילה היתה האשה ידועה כאילונית, ועל דעת כן נשאה הבעל, ומת ללא בנים, לֹא – אין צרתה מותרת להתייבם, כיון שהיא צרת ערוה, ומוכח לכאורה שלא כדברי רבא המתיר את צרת האילונית ביבום אפילו אם ידע בעלה שהיא אילונית. ומתרצת הגמרא, תְּנִי – יש לגרוס בלשון המשנה 'שֶׁהָיוּ אילוניות', והיינו כדברי רבא, שאפילו אם ידע הבעל שאשתו אילונית, ומת בלא בנים, צרת האילונית מותרת להתייבם, וכמו שהתבאר.
כפי שהתבאר לעיל, אדם שמת ללא בנים, והניח כמה נשים, ואחת מהן אסורה על היבם באיסור ערוה, גם היא וגם צרותיה פטורות מן היבום והחליצה של אותו אח. הגמרא מביאה עתה את דינה של סוטה, והיינו אשה שזינתה תחת בעלה, ונאסרה עליו, ואחר כך מת: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, צָרַת סוֹטָה, אֲסוּרָה להתייבם, וכדין צרת ערוה [וכל שכן שהסוטה עצמה אסורה להתייבם, כדין ערוה].
מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לדין זה, והרי סוטה אינה אסורה על היבם באיסור כרת. ומבארת, כיון שלשון 'טֻמְאָה' כְּתִיב בָּהּ, כַּעֲרָיוֹת, שנאמר לגבי סוטה 'וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה' (במדבר ה יג), והרי זה דומה ללשון טומאה שנאמרה לגבי שאר עריות, שנאמר בסיום פרשת עריות 'אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה' (ויקרא יח כד), וכיון שהשוותה התורה את הסוטה לשאר העריות, יש ללמוד שדינה כדינן, והיא פטורה מן היבום והחליצה, ופוטרת גם את צרתה.
מוֹתִיב – הקשה רַב יוֹסֵף על דין זה ממה ששנינו במשנה (סוטה ב.) לגבי המקנא לאשתו, שאמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני, ונִכְנְסָה עִמּוֹ [-עם אותו פלוני] לְסֶתֶר, אוֹ לְחוּרְבָּה, וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה [-זמן הראוי לביאה], אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ, וְאם היתה אשת כהן, אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, וְאִם מֵת בעלה, חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. ומוכח שאינה נפטרת לגמרי מן היבום, אלא חייבת בחליצה.
אָמַר לֵיהּ – השיב רב יהודה לרב יוסף, אֲמֵינָא לְךָ אֲנָא – אמרתי לך אני את הדין לגבי סוֹטָה וַדַּאי, שהיא וצרתה פטורות לגמרי מן היבום והחליצה, וְאַתְּ אָמַרְתְּ לִי – ואתה מקשה עלי מהמשנה העוסקת בסוֹטָה סָפֵק, שהרי באותה משנה לא ידוע אם נטמאה, אלא רק שנסתתרה עמו, ולכן מספק הרי היא חולצת, ואינה מתייבמת.
