ד וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דְּבַ֣ר אִישׁ־הָֽאֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤א עַל־הַמִּזְבֵּ֨חַ֙ בְּבֵֽית־אֵ֔ל וַיִּשְׁלַ֨ח יָֽרָבְעָ֧ם אֶת־יָד֛וֹ מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּ֖חַ לֵאמֹ֣ר ׀ תִּפְשֻׂ֑הוּ וַתִּיבַ֤שׁ יָדוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֣ח עָלָ֔יו וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לַֽהֲשִׁיבָ֥הּ אֵלָֽיו׃ ה וְהַמִּזְבֵּ֣חַ נִקְרָ֔ע וַיִּשָּׁפֵ֥ךְ הַדֶּ֖שֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּ֑חַ כַּמּוֹפֵ֗ת אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן אִ֥ישׁ הָֽאֱלֹהִ֖ים בִּדְבַ֥ר הֽ'׃ ו וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֗ים חַל־נָ֞א אֶת־פְּנֵ֨י ה֤' אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּֽעֲדִ֔י וְתָשֹׁ֥ב יָדִ֖י אֵלָ֑י וַיְחַ֤ל אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־פְּנֵ֣י ה֔' וַתָּ֤שָׁב יַד־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֵלָ֔יו וַתְּהִ֖י כְּבָרִֽאשֹׁנָֽה׃ ז וַיְדַבֵּ֤ר הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֔ים בֹּֽאָה־אִתִּ֥י הַבַּ֖יְתָה וּֽסְעָ֑דָה וְאֶתְּנָ֥ה לְךָ֖ מַתָּֽת׃ ח וַיֹּ֤אמֶר אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־תִּתֶּן־לִי֙ אֶת־חֲצִ֣י בֵיתֶ֔ךָ לֹ֥א אָבֹ֖א עִמָּ֑ךְ וְלֹא־אֹ֤כַל לֶ֨חֶם֙ וְלֹ֣א אֶשְׁתֶּה־מַּ֔יִם בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ ט כִּי־כֵ֣ן ׀ צִוָּ֣ה אֹתִ֗י בִּדְבַ֤ר ה֙' לֵאמֹ֔ר לֹא־תֹ֥אכַל לֶ֖חֶם וְלֹ֣א תִשְׁתֶּה־מָּ֑יִם וְלֹ֣א תָשׁ֔וּב בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתָּ׃ י וַיֵּ֖לֶךְ בְּדֶ֣רֶךְ אַחֵ֑ר וְלֹא־שָׁ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֛ר בָּ֥א בָ֖הּ אֶל־בֵּֽית־אֵֽל׃
֍ ֍ ֍
(ד) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ ירבעם אֶת דְּבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא את נבואתו עַל הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית אֵל, וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר, תִּפְשֻׂהוּ, והקפיד הקדוש ברוך הוא מיד על כבודו של הנביא, וַתִּיבַשׁ יָדוֹ של ירבעם אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו.
(ה) וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע מעצמו, וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן הַמִּזְבֵּחַ, כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר ה'.
(ו) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, חַל נָא אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי, וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי. וַיְחַל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת פְּנֵי ה', וקיבל ה' את תפילת הנביא, וַתָּשָׁב יַד הַמֶּלֶךְ אֵלָיו, וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה, ואף שירבעם לא חזר בתשובה כלל, שהרי אמר 'ה' אלקיך', ולא אמר 'אלוקי', וגם המשיך להקטיר לעבודה זרה, נעשה לו נס זה כדי לגרום לו לחזור בתשובה (רלב"ג).
(ז) וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים, בֹּאָה אִתִּי הַבַּיְתָה, וּסְעָדָה – ותאכל סעודה, וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת – מתנה.
(ח) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַמֶּלֶךְ, אִם תִּתֶּן לִי אֶת חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ, וְלֹא אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה.
(ט) והטעם שאיני יכול לבא עמך ולא לאכול אצלך, כִּי כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר, לֹא תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה מָּיִם, ולכן איני יכול לאכול ולשתות כאן ולא במקום אחר, וגם איני יכול לבוא כלל לביתך, כיון שהציווי מאת ה' היה וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ, וכיון שבתחילה הלך הנביא לבית ירבעם, כי חשב שיהיה המלך בביתו, ואחר כך הלך אל מקום המזבח שבבית אל, לא יכל כעת לשוב ממקום המזבח אל בית ירבעם, כי הצטווה שלא לשוב בדרך שהלך בה [וציווי זה היה כדי להדגיש את טומאת המקום שבנה ירבעם, כי כאשר אדם הולך בדרך אחת פעמיים הרי הוא מתחיל להכיר אותה, ורצון ה' היה שלא יכיר הנביא כלל את הדרך אל מקום הטומאה הזה, ולכן ציוהו שלא ישוב בדרך שבא בה (אלשיך)].
(י) וַיֵּלֶךְ הנביא בְּדֶרֶךְ אַחֵר, וְלֹא שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל בֵּית אֵל.
