שיעור 89, ספר שופטים, פרק כא, ו-יב

ו וַיִּנָּֽחֲמוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־בִּנְיָמִ֖ן אָחִ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ נִגְדַּ֥ע הַיּ֛וֹם שֵׁ֥בֶט אֶחָ֖ד מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ ז מַה־נַּֽעֲשֶׂ֥ה לָהֶ֛ם לַנּֽוֹתָרִ֖ים לְנָשִׁ֑ים וַֽאֲנַ֨חְנוּ֙ נִשְׁבַּ֣עְנוּ בַֽה' לְבִלְתִּ֛י תֵּת־לָהֶ֥ם מִבְּנוֹתֵ֖ינוּ לְנָשִֽׁים׃ ח וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֗י אֶחָד֙ מִשִּׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה אֶל־ה֖' הַמִּצְפָּ֑ה וְ֠הִנֵּה לֹ֣א בָא־אִ֧ישׁ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֛ה מִיָּבֵ֥ישׁ גִּלְעָ֖ד אֶל־הַקָּהָֽל׃ ט וַיִּתְפָּקֵ֖ד הָעָ֑ם וְהִנֵּ֤ה אֵֽין־שָׁם֙ אִ֔ישׁ מִיּֽוֹשְׁבֵ֖י יָבֵ֥שׁ גִּלְעָֽד׃ י וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁ֣ם הָֽעֵדָ֗ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ מִבְּנֵ֣י הֶחָ֑יִל וַיְצַוּ֨וּ אוֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר לְ֠כוּ וְהִכִּיתֶ֞ם אֶת־יֽוֹשְׁבֵ֨י יָבֵ֤שׁ גִּלְעָד֙ לְפִי־חֶ֔רֶב וְהַנָּשִׁ֖ים וְהַטָּֽף׃ יא וְזֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשׂ֑וּ כָּל־זָכָ֗ר וְכָל־אִשָּׁ֛ה יֹדַ֥עַת מִשְׁכַּב־זָכָ֖ר תַּֽחֲרִֽימוּ׃ יב וַֽיִּמְצְא֞וּ מִיּֽוֹשְׁבֵ֣י ׀ יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֗ד אַרְבַּ֤ע מֵאוֹת֙ נַֽעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָדְעָ֛ה אִ֖ישׁ לְמִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר וַיָּבִ֨אוּ אוֹתָ֤ם אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֙ שִׁלֹ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

֍           ֍            ֍

(ו) אמנם לאחר מכן הוסיפו והתבוננו בכך שאפילו אותם שש מאות שנשארו מאנשי בנימין לא יוכלו לקיים את השבט [מהטעם שיבואר בפסוק הבא], וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו – הצטערו על מה שעשו לשבט בנימין, וַיֹּאמְרוּ, נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.

(ז) כי הם השמידו את כל הנשים שהיו בערי בנימין, ואם כן אף שנשארו שש מאות איש, מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים, והרי אין להם נשים מבנות שבט בנימין, וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים, ואם כן לא יוכלו לישא שום אשה, וייכחד השבט לגמרי.

(ח) ועתה הבינו שאם תימצא עיר או משפחה שלא עלתה למצפה, ולא השתתפה בשבועה, יתחייבו אנשיה מיתה מחמת שעברו על השבועה הגדולה, ויוכלו לתת את בנות אותו המקום לבנימין, כיון שלא השתתפו גם בשבועה שלא לתת מבנותיהם לבנימין, ולכן גמרו בדעתם לחקור ולדרוש אחר הדבר, וַיֹּאמְרוּ, מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה, וְהִנֵּה התברר להם כי לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל.

(ט) וַיִּתְפָּקֵד הָעָם, וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד.

(י) וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל, וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר, לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף.

(יא) וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, כָּל זָכָר, וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר – אשה נשואה, תַּחֲרִימוּ – תכריתו ותכלו.

(יב) וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, וַיָּבִאוּ אוֹתָם אֶל הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.