שיעור 9, מסכת מגילה, פרק שני

עוד שנינו במשנה, 'הָיָה כּוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ וּמַגִּיהָהּ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא, וְאִם לָאו לֹא יָצָא'. ולגבי אופן זה שיוצא ידי חובה בכתיבתה, אף שבשעה שמתחיל לכותבה אין זו מגילה כשרה, שהרי עדיין לא נכתבה כולה ואפילו לא רובה, אוּקִימְנָא – העמידה הגמרא דין זה, כְּגוֹן דִּכְתִיבָא כֻּלָּהּ קַמֵּיהּ – כגון שמונחת לפניו מגילה כשרה הכתובה כדין, וְקָרִי פְּסוּקָא פְּסוּקָא בִּמְגִלְּתָא דְּמַנְּחָה קַמֵּיהּ – וקורא בפיו כל פסוק ופסוק מהמגילה הכשרה המונחת לפניו, וְכָתַב לֵיהּ – וכותבו במגילה החדשה. והטעם שיש צורך בכך, כיון דַּאֲפִילוּ לְמַאן דְּאָמַר – אפילו לדעת הסובר שחיוב קריאת המגילה הוא רק מֵ'אִישׁ יְהוּדִי', אף על פי שאין חובה לקרוא את כולה, מכל מקום צְרִיכָה שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה כֻּלָּהּ, וממילא אינו יכול לצאת ידי חובה מתוך המגילה שהוא כותב עתה. וְקַיְמָא לָן – ואנו פוסקים להלכה כְּדברי רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, אָסוּר לִכְתֹּב בכתבי הקודש אֲפִילוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, אלא חייב הסופר להעתיק מתוך ספר אחר, חוּץ מִתְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, שמותר לכותבם בעל פה, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, אַבַּיֵּי שָׁרָא לְהוֹ לִבְנֵי בֵּי רְחָבָא – אביי התיר לבני ביתו של רחבא, שהיו כותבים תפילין ומזוזות, לְמִכְתַּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. מבררת הגמרא, כְּמָאן – כדעת מי התיר זאת אביי, ומבארת, כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא – כדעת תנא זה שבברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבֵּנוּ, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת נִכְתָּבִין שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, וְאֵין צְרִיכִין שִׂרְטוּט, בשונה משאר כתבי הקודש שאסור לכותבם בעל פה, וחייבים לשרטט את השורות קודם כתיבת הפרשיות. פוסקת הגמרא: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, מְזוּזָה צְרִיכָה שִׂרְטוּט, תְּפִלִּין אֵין צְרִיכִין שִׂרְטוּט. וְאִידִי וְאִידִי – בין זה ובין זה, והיינו בין תפילין ובין מזוזות, נִכְתָּבוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, אלא גם בעל פה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דמִיגְרַס גְּרִיסִין – אומרים את רובם תמיד בקריאת שמע, וממילא יודעים אותם הסופרים בעל פה [ואף פרשת 'קדש' ו'כי יביאך', שאינן בקריאת שמע, קצרות הן, ויכול הסופר ללומדן היטב בעל פה (רבינו יהונתן)], ואין חוששים לטעות.

הגמרא דנה עתה בדין שרטוט המגילה ושאר כתבי הקודש: וְצָרִיךְ לְשִׂרְטוּטָהּ לִמְגִלְּתָא – צריך לשרטט את שורות המגילה לפני כתיבתה, דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי, מְגִלָּה צְרִיכָה שִׂרְטוּט כַּאֲמִתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה – כספר תורה עצמו.

מביא הרי"ף את סוגיית הגמרא בגיטין בענין שרטוט: גַּרְסִינָן בְּגִטִּין בְּפֶּרֶק קַמָא (ז.), שָׁלַח לֵיהּ מַר עוּקְבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר, בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִין עָלַי – המחרפים ומגדפים אותי, וּבְיָדִי לְמָסְרָן לַמַּלְכוּת, מַהוּ – האם לעשות כן. שִׂרְטֵט רבי אלעזר את הקלף, שהרי אסור לכתוב פסוקים ללא שרטוט, וְכָתַב לֵיהּ את הפסוק בתהילים (לט ב) 'אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי', וכך יש לדרוש את הפסוק, אַף עַל פִּי שֶׁרָשָׁע לְנֶגְדִּי, אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם, ולא אמסרם למלכות. שָׁלַח לֵיהּ מר עוקבא שוב, מְצַעֲרָן לִי טוּבָא וְלֹא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ – הם מצערים אותי מאד ואיני יכול לעמוד כנגדם. שָׁלַח לֵיהּ רבי אלעזר את הפסוק בתהילים (לז ז) 'דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ', וכך יש לדרוש את הפסוק, דֹּם לַה', וְהוּא יַפִּילֵם לְפָנֶיךָ חֲלָלִים חֲלָלִים, הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְהֵן כָּלִים מֵאֲלֵיהֶם.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, שְׁנַיִם – שתי מילים מהפסוק, כּוֹתְבִין בְּלֹא שִׂרְטוּט. שָׁלֹשׁ מילים, אֵין כּוֹתְבִין בְּלֹא שִׂרְטוּט. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – בברייתא שנינו בענין זה, שָׁלֹשׁ מילים כּוֹתְבִין בלא שרטוט, אַרְבַּע אֵין כּוֹתְבִין ללא שרטוט.

משנה

הָיְתָה המגילה כְּתוּבָה בְּסַם – מין שורש עשב שצובעים בו, בְּסִקְרָא – מין אבן שצובעים בה אדום, בְּקוֹמוּס וּבְקַנְקַנְתּוּם – מיני צבע שונים, או שהיתה כתובה עַל הַנְּיָר וְכן אם היתה כתובה עַל הַדִּפְתְּרָא – עור שאינו מתוקן כל צרכו, לֹא יָצָא ידי חובתו, עַד שֶׁתְּהֵא המגילה כְּתוּבָה בכתב אַשּׁוּרִית [כאשר היא כתובה בלשון הקודש], וּבַסֵּפֶר – על קלף מתוקן כראוי, וּבַדְּיוֹ – בצבע שחור.

גמרא

שנינו במשנה, 'על הנייר ועל הדיפתרא, לא יצא'. מבארת הגמרא, 'דִּפְתְּרָא' היינו עור מָלִיחַ וְקָמִיחַ – עור שעיבדו אותו במלח ובקמח, וְלֹא עָפִיץ – ולא תיקנוהו בשחיקת עפצים. 'נְיָר' האמור במשנה, היינו מָחֲקָא, כלומר, מיני עשבים המעובדים על ידי דבק.