שיעור מס' 131, מסכת יבמות , פרק ארבעה עשר

קידושין ונישואין מן התורה אינם חלים אלא אם כן
שני הצדדים בני דעת ]מלבד קידושי קטנה על ידי
אביה[, ובגירושין יש צורך שיהא הבעל בן דעת. פרק
זה עוסק בדיני קטנים, חרשים ושוטים, לענין קידושין
וגירושין, שאף על פי שמן התורה אין במעשיהם
כלום, יש אופנים שתקנו בהם חכמים קדושין.
משנה
חֵ רֵ ש שאינו שומע ואינו מדבר, ש ֶׁ נ ָּ ש ָּ א ִּפַק ַחת, ו ִּפֵ ק ַח
ש ֶׁ נ ָּ ש ָּ א חֵ רֶׁ ש ֶׁ ת, שנישואין אלו מועילים מדרבנן, אם
רָּ צָּ ה לגרשה, יוֹ צִּ יא – יכול הוא לגרשה, ואם רָּ צָּ ה, ְיַקֵ ים
– רשאי הוא לקיימה, ואף שמן התורה אין בגירושיו
ממש, אין בכך כלום, שהרי גם הקידושין שלו אינם
חלים מן התורה, וכ ְ ש ֵ ם ֶׁש כֹוֵנס ב ִּ רְ מִּ יזָּה – כשם שחלים
קידושין מדרבנן על ידי רמז בלבד, שרומז לה
ְ שתתקדש לו,
ָּכך מוֹ צִּ יא ב ִּ רְ מִּ יזָּה – כך יכול הוא לגרשה
ברמז בלבד, והיינו שרומז לעדים ולסופר להכין את
הגט, ולשליח לתת לה את הגט.
פִּ ק ֵ חַ ש ֶׁ נ ָּ ש ָּ א ִּפַק ַחת, שקידושיהם חלים מהתורה,
וְ נִּ תְ חַ רְ ש ָּ ה, ועתה אינה בת דעת גמורה ]ובגמרא יבואר
שיעור זה[, אם רָּ צָּ ה, יוֹ צִּ יא – יגרשנה בגט, כיון
שבגירושין אין צורך בדעתה של האשה, אלא יכול
הבעל לגרשה שלא מרצונה, וממילא אין כל חסרון
בכך שאינה בת דעת. ואם רָּ צָּ ה בכך, ְיַקֵ ים – רשאי הוא
להמשיך ולקיימה גם אחרי שהתחרשה. אבל אם
נשאה כשהיא פקחת, וִּנ ְש ַת ֵטית, לֹא יוֹ צִּ יא – לא
יגרשנה, ודין זה הוא מדרבנן, ובגמרא יבואר טעמו.
נִּ תְ חָּ רֵ ש ה וא אוֹ ִּנ ְש ַת ָּטה, לֹא יוֹ צִּ יא עוֹ לָּמִּ ית – אינו יכול
לגרשה לעולם, כיון שאין גירושין חלים כשהבעל אינו
בן דעת.

גמרא
שנינו במשנה, 'חרש שנשא פקחת וכו". אָּ מַ ר רָּ מִּ י ב ַ ר
חִּ יָּ יא, – במה שונים חֵ רֵ ש וְ חֵ רֶׁ ש ֶׁ ת, ְ ד ַתִּ קינ ו ְלה ו רַ ב ָּ נָּ ן
ִּנ ש ו ִּאין – שתקנו להם חכמים אפשרות להתקדש,
כמבואר במשנתנו, ומַ אי ש ְ נָּ א – ובמה שונים ש וֹ טֶׁ ה
וְ ש וֹ טָּ ה, ְ דלֹא ְתִּקינ ו ְלה ו רַ ב ָּ נָּ ן ִּנ ש ו ִּאין – שלא תקנו להם
חכמים אפשרות להתקדש, לא זה לזו, ואף לא ׁשוֹטֶ ה
לפקחת ופקח ל ׁשוֹטָ ה, ומוכיחה הגמרא שבׁשוֹטֶ ה
ו ׁשוֹטָ ה לא תקנו חכמים קידושין, ְ ד ַתְנָּיא – שהרי כך
שנינו בברייתא, ש וֹ טֶׁ ה וְ קָּ טָּ ן ֶׁש ָּנ ְ שא ו נָּ ש ִּ ים, ָּו ֵמת ו בלא
בנים, נְ ש ֵ יהֶׁ ם ְפט ורֹות מִּ ן הַ חֲלִּ יצָּ ה ו ִּמן ַהִּ י ב ום, כיון שלא
חלו קידושיהן כלל, ואף לא מדרבנן.
מתרצת הגמרא, חֵ רֵ ש וְ חֵ רֶׁ ש ֶׁ ת, ְ דַקְיי ָּמא ַתַ ק ְנ ָּתא ְ דַר ָּבָּנן –
שעשויה להתקיים בהם תקנת חכמים, שתקנו להם
נשואין, כיון שדרכם לחיות בשלום, בין חרש וחרשת,
ובין חרש ופקחת או פקח וחרשת, ְתִּקינ ו ְלה ו – אכן
תיקנו להם רַ ב ָּ נָּ ן ִּנ ש ו ִּאין. אבל ש וֹ טֶׁ ה וְ ש וֹ טָּ ה, ְ דלֹא
קַ יְ ימָּ א ַתַ ק ְנ ָּתא ְ דַר ָּבָּנן – שאין עשויה להתקיים תקנת
חכמים, אילו היו מתקנים להם קידושין, ולא רק
שוטה ושוטה, שבודאי אין שלום ביניהם, אלא אף
אם אחד מהם פקח אין דרך שיהיה שלום ביניהם,
כיון ְ ד ֵאין אָּ דָּ ם ָּ דר ִּעם נָּ חָּ ש ב ִּ כְ פִּ יפָּ ה – בתוך קופה אחת,
כלומר, אין אדם פקח יכול לדור אם אדם שוטה בבית
אחד, וכיון שאין קיום לתקנה כזו, לֹא ְתִּקינ ו ְלה ו רַ ב ָּ נָּ ן
ִּנ ש ו ִּאין.
ממשיכה הגמרא ומבררת: ו ַמאי ש ְ נָּ א – ובמה שונה
חֵ רֵ ש , ְ ד ַתִּ קינ ו ֵלי ה רַ ב ָּ נָּ ן ִּנ ש ו ִּאין, וכמבואר במשנתנו,
ו ַמאי ש ְ נָּ א – ובמה שונה קָּ טָּ ן, ְ דלֹא ְתִּקינ ו ֵלי ה רַ ב ָּ נָּ ן
ִּנ ש ו ִּא ד אָּ תֵ י לִּ כְ לָּל ין ִּנ ש ו ִּאין. מתרצת הגמרא, חֵ רֵ ש , ְ לֹא
– שלעולם לא יהיה ראוי לנישואין של תורה, ְתִּקינ ו
ֵלי ה רַ ב ָּ נָּ ן ִּנ ש ו ִּאין, כיון שאם לא יתקנו לו נישואין לא
יוכל להנשא לעולם. אבל קָּ טָּ ן, ְ ד ָּא ֵתי לִּ כְ לָּל ִּנ ש ו ִּאין –
שעתיד הוא לגדול ולהיות ראוי לנישואין גמורים של
תורה, לֹא ְתִּקינ ו ֵלי ה רַ ב ָּ נָּ ן ִּנ ש ו ִּאין.
תמהה הגמרא על תירוץ זה, וַ הֲרֵ י יש להוכיח שאין
הדבר כן, מיתומה קְ טַ נ ָּ ה, ְ ד ָּא ְתָּיא לִּ כְ לָּל ִּנ ש ו ִּאין – שהרי
עתידה היא לגדול ולהיות ראויה לנישואין, ו ְתִּקינ ו ָּל ה
רַ ב ָּ נָּ ן ִּנ ש ו ִּאין – ואף על פי כן תקנו חכמים שיכולים
אמה ואחיה להשיאה. מתרצת הגמרא, הָּ תָּ ם – שם,
בקטנה, יש טעם מיוחד לתקנת חכמים, כדי ש ֶׁ ל ֹא
ָּב ה בני אדם מִּ נְ הָּ ג הֶׁ פְ קֵ ר, שאם לא תוכל ִּיְנ ֲהג ו
להנשא, לא יהיה מי שישמרנה, כיון שיתומה היא.
ממשיכה הגמרא ומקשה, ו ַמאי ש ְ נָּ א – ובמה שונה
יתומה קְ טַ נ ָּ ה, שהשיאוה אחיה ואמה, ִּ ד ְמ ָּמ ֶׁאֶׁנת – שאם
אינה רוצה בבעלה הרי היא ממאנת והולכת לה,
ואינה זקוקה לגט, ו ַמאי ש ְ נָּ א – ובמה שונה חֵ רֶׁ ש ֶׁ ת,
שגם קידושיה דרבנן, ְ דלֹא מְ מָּ אֶׁ נֶׁת, אלא זקוקה היא
לגט, ככל אשה. מתרצת הגמרא, ְ ד ִּאם כ ֵ ן – אם תאמר
שגם חרשת יכולה לצאת במיאון, ומרצונה, ִּמי ְמְנ ֵעי
וְ לֹא נַ סְ ב ֵ י ָּל ה – יימנעו בני אדם מלנושאה, כיון
שלעולם תוכל למאן ולצאת, ואילו חכמים רצו
שתמצא מי שישאנה. אבל בקטנה אין חשש כזה, כיון
שיודע הבעל שיש רק זמן מסוים שיכולה היא למאן,
והיינו עד שתגדל, אינו נמנע מלנושאה, אלא אומר
בליבו שיפייסנה בכל שעה, עד שתגדל ולא תוכל
למאן עוד.
מקשה הגמרא, ו ַמאי ש ְ נָּ א – ובמה שונה יתומה קְ טַ נ ָּה
שהשיאוה אחיה ואמה לכהן, ְ דאף על גב שקידושיה
רק מדרבנן, מכל מקום אָּ כְ לָּה ִּב ְתר ו ָּמה, ו ַמאי ש ְ נָּ א –
ובמה שונה דינה של החֵ רֶׁ ש ֶׁ ת, שנשאת לכהן,
שנישואיה מדרבנן, ְ דלֹא אָּ כְ לָּ ה ִּב ְתר ו ָּמה, ומבארת
הגמרא מהיכן יודעים אנו דינים אלו, ִּ ד ְתַנן – שהרי כך
שנינו במשנה להלן )קיב:(, ֵה ִּעיד רַ ב ִּ י יוֹ חָּ נָּ ן ב ֶׁ ן ג וְד ְגָּדא
על החרשת שהשיאה אביה ]שקידושיה קידושי תורה[
שהיא יוצאה בגט ]אף על פי שאין לה דעת[, ועל
קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה
ְוכ ו', ְו ִּא ל ו חֵ רֶׁ ש ֶׁ ת, משמע שלֹא אָּ כְ לָּה, שהרי רבי יוחנן
בן גודגדא עצמו פתח בדינה של החרשת שהשיאה
אביה, ולגבי תרומה לא נקט את דינה של החרשת
אלא של הקטנה, ומשמע שחרשת הנשואה לכהן
אינה אוכלת בתרומה. מתרצת הגמרא, ג ְ זֵרָּ ה היא
שגזרו חכמים בקידושי חרשת לפקח, שלא תאכל
בתרומה, ש ֶׁ מ ָּ א יַ אֲ כִּ יל חֵ רֵ ש לַחֵ רֶׁ ש ֶׁ ת, ומתוך כך יבוא גם
להאכיל כהן חרש שנשא פקחת, והיא גדולה ואסורה
באכילת תרומה, כיון שאין נישואיה לכהן אלא
מדרבנן, ויחשבו שכיון שנשואה היא לכהן חרש
מותרת היא באכילת תרומה, ומחמת חשש זה אסרו
אכילת תרומה בכל נישואי חרשים.