שיעור מס' 8
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיְעַנּוּנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ.
וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק ואֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. וְאֶת עֲמָלֵנוּ, אֵלוּ הַבָּנִים. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. וְאֶת לַחֲצֵנוּ, זֶה הַדְּחַק, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם.
וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים, לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'. וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ. וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ולֹא שָּׁלִיחַ. אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.
בְּיָד חֲזָקָה, זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם. וּבְמֹרָא גָּדֹל, זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַים לְעֵינֶיךָ. וּבְאֹתוֹת, זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת. וּבְמֹפְתִים, זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן. דָּבָר אַחֵר, בְּיָד חֲזָקָה שְׁתַּיִם, וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה שְׁתַּיִם, וּבְמֹרָא גָּדֹל שְׁתַּיִם, וּבְאֹתוֹת שְׁתַּיִם, וּבְמֹפְתִים שְׁתַּיִם.
֍֍֍
בעל ההגדה ממשיך בביאור הפסוקים הכתובים בפרשת הביכורים:
'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה'. וכך יש לדרוש את הפסוק, 'וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים', החשיבו אותנו המצרים כאנשים רעים (שהרי לא נאמר 'וירעו לנו' אלא 'וירעו אותנו'), וחשדו בנו שנשלם רעה תחת טובה ונילחם בהם, ומביא לכך ראיה מפסוק אחר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בדברי פרעה לעמו, 'הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ', הרי שאף על פי שלא עשו להם ישראל שום רעה, חשדום שינהגו כאנשים רעים וילחמו בהם, ומחמת כן התחכמו להשתעבד בהם.
'וַיְעַנּוּנוּ', כי מחמת חששם שישראל ילחמו בהם רצו לענות אותם ולהתיש כוחם תמיד, והעינוי היה כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס'.
'וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה', כי מלבד מה שהיו כל ישראל משועבדים לפרעה מלך מצרים לבנות לו ערים, וכמו שנאמר לעיל, גם היה כל אחד ואחד מהמצריים משתעבד כרצונו ביהודים, כאילו היו עבדיו ושפחותיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיַעֲבִדוּ מִצְרַים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ', ועבודה זו היתה קשה יותר, כיון שהמלך בעבודתו נותן סדר מסוים כפי הראוי לעבודת כל אחד, ואילו המון העם היו משתעבדים בהם כרצונם, ולכן עבודה זו קרויה 'פרך'.
עוד נאמר שם, 'וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ'. וגם את הפסוק הזה דורש בעל ההגדה, שלא נחשוב שבכייתם וצעקתם היתה כדרך העבדים הצועקים חמס נגד אדוניהם, אלא 'וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ', שהיתה זעקתם דרך תשובה ובקשה אל ה' אלוקיהם שיחמול עליהם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַים, וכיון שכל המון העם המצריים יצאו לרחובות לבכות ולהספיד את המלך, הצטרפו אליהם ישראל, אך לא היתה כוונתם באמת לבכות על המלך, אלא וַיֵאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה', כי ה' היודע תעלומות לב הבין את כוונת זעקתם.
'וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ', כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, אך שמיעה זו לא היתה לבדה סיבה לגאול אותם, אלא שהצטרפה לכך זכות אבותם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב'.
כיון שלא נאמר בהמשך הפסוק 'וירא אלקים את אשר עשו לנו' וכדומה, אלא מפורטים שוב דברים שונים, יש ללמוד מכך שכוונת הפסוק לעינויים נוספים שהיו המצריים עושים לנו במצרים, וכיון שהתייחסו הדברים לראיית ה', יש לדרוש שהיו אלו עינויים נסתרים, שלא ידע מהם אלא הקדוש ברוך הוא, וכך נדרש הפסוק: 'וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ', זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שהיו רבים מישראל פורשים מנשותיהם, כדי שלא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהם פורשים מנשותיהם, וַיֵּדַע אֱלֹהִים, ועורר את ליבם לחזור זה לזו, כדי שיתרבו.
'וְאֶת עֲמָלֵנוּ', אֵלוּ הַבָּנִים, שהאדם עמל בגידולם, ובמצרים היו ישראל עמלים להסתירם ולגדלם במחבוא מפני המצריים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן', וזו היתה גם כן צרה נסתרת, כי גם המצריים בעצמם התביישו לפרסם בפני המון העם שהם משליכים את ילדי ישראל ליאור, והיו עושים זאת בסתר ובחשאי.
'וְאֶת לַחֲצֵנוּ', אין הכוונה ללחץ גופני, כי זה כבר נכלל במה שנאמר 'ויתנו עלינו עבודה קשה', אלא זֶה הַדְּחַק הנפשי, שלא די בכך שהיו מעבידים אותם בפרך, אלא לא היו נותנים להם מנוחה כלל, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַים לֹחֲצִים אֹתָם', וגם דבר זה היה עינוי שאינו מפורסם, וה' הכיר בו.
עתה מפרש בעל ההגדה את הפסוק האחרון בענין זה: 'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים'.
'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִצְרַים', ובאותו זמן היו שלש סיבות למנוע את יציאת ישראל ממצרים, א. כל המערכת השמימית וסידור הטבע היו נגד יציאת ישראל משעבודם במצרים, ב. המצריים עצמם התנגדו לכך בכל כוחם, ג. מזלם של מצרים היה חזק וגבוה באותו זמן, באופן שהיו מעותדים מצד המזלות לקבל שפע וטוב, ולכן כשבא הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל, עשה זאת לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, והיינו לא על ידי סידור המערכת השמיימית והשרים העליונים, כי כל אלו היו מנוגדים במצבם ליציאת ישראל ממצרים, אלא ה' בעצמו שהוא שולט על כל מערכת השמים ועל כל הטבעים הוא ששידד את המערכה והוציא את ישראל. ונגד הסיבה השניה, שהיו המצריים מתנגדים לכך, הכה ה' את כל הבכורות כדי להכניע את המצריים ולגרום להם לגרש את ישראל, ודבר זה נעשה על ידי ה' בעצמו, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף – לא על ידי קדחת השורפת את הגוף או מין מחלה אחרת, אלא ה' בעצמו הרג את הבכורות. ונגד הסיבה השלישית, שהיה מזלם של המצריים ברום המעלה, השחית ה' את מעלתו וקלקל את השפעתו, באופן שלא יוכל המזל להושיע את המצריים העומדים תחתיו, ודבר זה יכול לעשות רק ה' השולט על כל המזלות, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא כל הדברים הללו עשה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה", וגם פסוק זה מתפרש באותה דרך: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַים בַּלַּיְלָה הַזֶּה', אֲנִי, וְלֹא מַלְאָךְ. 'וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַים', אֲנִי, וְלֹא שָׂרָף. 'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַים אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים', אֲנִי, ולֹא הַשָּׁלִיחַ. 'אֲנִי ה", אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר, כי רק בכוחו של ה' לבטל את כל הכוחות העליונים ולשדד את מערכות הטבע כרצונו.
וכך נדרש המשך הפסוק, 'בְּיָד חֲזָקָה', זוֹ מכת הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִּים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד'. 'וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה', זוֹ הַחֶרֶב של מכת בכורות, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר לגבי המגיפה שהיתה בישראל בזמן דוד המלך 'וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם', הרי שלשון 'נטויה' מלמדת על מכת הריגה, וגם במצריים הכוונה למכת בכורות, שבה נהרגו הבכורות. 'וּבְמֹרָא גָּדֹל', זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, שהתגלתה שכינת ה' במצרים כדי להלקות ולבטל את כל הכוחות הרוחניים שהיו שם ולהרוג את הבכורות, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת, בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ', ומפסוק זה יש ללמוד שה'מורא הגדול' היה כבר במצרים, בזמן מכת בכורות, שכביכול ירד ה' בעצמו, ללא אמצעי, להכות את הבכורות ואת אלהי מצרים, ומחמת כן היה שם מורא גדול.
אחרי שהתבאר כיצד נרמזים בפסוק זה מכות דבר ובכורות, מבאר מסדר ההגדה כיצד רמוזים בו שאר המכות:
'וּבְאֹתוֹת', זֶה הַמַּטֶה – אלו הם המכות שנעשו על ידי המטה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת'. והם מכות דם, צפרדע, כינים, ברד וארבה. 'וּבְמֹפְתִים', זֶה הַדָּם – אלו שלשת המכות הנותרות, שעניינם דם, והיינו מכת ערוב, שהיו החיות הטורפות נכנסות לבית המצריים ושופכות את דמם, ומכת שחין הנוצרת מעיפוש הדם בגוף האדם, ומכת חושך המשולה לדם, כמו שנאמר 'הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא', כי ה'דם' הוא רמז לאדמימות הנוצרת בעולם בזמן החשיכה, הרי שנרמזו בפסוק זה כל עשר המכות, ומוכיח שלשון 'מופתים' מרמזת על ענין הדם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימֲרוֹת עָשָׁן'.
מוסיף מסדר ההגדה ומבאר כיצד ניתן לדרוש את עשרת המכות מהפסוק בדרך אחרת: דָּבָר אַחֵר – דרשה שונה לפסוק זה, 'בְּיָד חֲזָקָה', שהן שתי מילים, שְׁתַּיִם – מרמזות הן על שתי מכות. 'וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה', הרי אלו שְׁתַּיִם נוספות. 'וּבְמֹרָא גָּדֹל', שְׁתַּיִם. 'וּבְאֹתוֹת', אף שזו מילה אחת הרי זהו לשון רבים, שְׁתַּיִם – שתי מכות. 'וּבְמֹפְתִים', שאף זו לשון רבים, שְׁתַּיִם.
