יום ראשון
כ"ט תמוז התשפ"ד
יום ראשון
כ"ט תמוז התשפ"ד

חג שמח !

חיפוש בארכיון

תועליות הרלב"ג, ספר מלכים (3)

והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו

 

֍           ֍            ֍

 

י. ללמד שכאשר פוחד האדם מדבר מה, אין ראוי לו להמתין עליו כלל, ולכן אדוניהו השתדל תכף לדעת אם רצון שלמה להמיתו, ולכן שם עצמו במקום שאין לו לירא שיהרגנו שם, כי היה המקום ההוא מקלט לו, והוא המזבח, ובפרט שבאותו זמן היה זה עת רצון, כי היה אז שמחה לשלמה במה שהשיג את המלוכה, ואולי מפני זה יתפייס אז יותר למחול לאדניהו, והרויח בזה שמחל לו שלמה, בתנאי שיזהר בעתיד שלא להרע לשלמה אפילו בדבר קטן, כיון שבזה יראה שכוונתו לעשוק את המלוכה ממנו, וכמו שאירע בסוף.

יא. להודיע שראוי לכל אדם שיצוה בעת מותו את האנשים המונהגים על ידו, וידריכם אל הטוב כפי מה שאפשר, כי אחרי מותו לא יוכל לעשות כן, ולכן ראוי שישתדל אז להקנותם מהמוסר מה שיספיק להם גם אחר מותו, וכן נהג דוד כשקרבו ימיו למות, שצוה לבנו שלמה לשמור משמרת התורה, להיות עיניו ולבו תמיד בכל חלקיה, כי בזה תדבק בו ההשגחה האלקית ויצליח בכל מעשיו, ובכל מה שיפנו אליו, ובזה תתמיד לו ולזרעו המלוכה, ולכן משך לבו מאד בצוואה זו להתנהג בדרכי התורה, כדי שיחזק בה. וכן מצאנו שעשו משה ויהושע, שסמוך לפטירתם מהעולם הוכיחו את ישראל, וציוו אותם לשמור את התורה, יותר ממה שצוו אותם קודם לכן.

יב. ללמדנו שראוי להשתדל בכל אופן שיהיה לשפוט את עושה הרע כרשעתו, לבער הרע מן הארץ, כי על ידי זה יווסרו שאר האנשים. ומטעם זה ראוי גם כן לגמול טוב לאשר גמלו טוב. ולכן נאמר שדוד ציוה לשלמה שיעשה הדבר בחכמה, באופן שימצא מקום להשיב ליואב ולשמעי הראוי להם מהרע, ושישיב חסד לבני ברזילי הגלעדי, כאשר גמלוהו בברחו מפני אבשלום.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)