תורת הבית / פרק ה
אמרו חז"ל שיש שלשה בני אדם שהקב"ה בוכה עליהם בכל יום, ואחד מהם הוא מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, והיינו, שהקב"ה יודע באמת את האושר המגיע לנפש האדם מלימוד התורה (כי זולתו אין מי שיודע זאת, ואפילו הנביאים והמלאכים אינם יודעים זאת, כמו שכתוב 'עין לא ראתה אלוקים זולתך, יעשה למחכה לו'), ורואה בכל שעה איך מבזבז האדם את שעותיו היקרות, שיש בידו להביא בהם אוצרות של תורה, שהוא אושר נצחי לנפש האדם שאין דומה לו מכל אושר ותענוג הנמצא בעולם, והוא מבלה את זמנו בדברים שאין בהם שום תועלת לנפשו. והקב"ה, שהוא בבחינת אב לישראל, מצטער ובוכה (כביכול) על אובדן אושר בניו החביבים, שמאבדים אבידה נצחית, שלא ימצאוה לעולם.
ועל האדם להתבונן, בכל שעה שהוא יושב בטל בחברת מריעים, ושמחים יחד בסיפוריהם, או בשעה שהוא קורא עיתונים שאין לו מהם תועלת, באותה שעה ממש, הקב"ה שהוא יצר נשמתו והביאו לעולם הזה לטובתו, כביכול יושב ובוכה על איבוד זמנו, שהיה יכול לעסוק באותה שעה בתורה ולהעניק לנפשו אוצרות שיאירו לו לנצח בכבוד וגדולה, והוא מחליף את הכל בדברים חסרי תועלת. והאיש שיתבונן בדבר זה היטב, לא יערב לו כלל הנאה מחברת מריעות או קריאת עיתונים וכדומה, אלא בכל עת שהוא פנוי מעסקיו יעסוק בתורה, שזהו אושרו לנצח.
