פרק ט, משנה ג: המקבל שדה באריסות ולא עבד בה כראוי, חייב לשלם לבעל השדה את חלקו הראוי לו אם היה עובד בה כראוי, כיון שכך הדרך לכתוב בשטר, ואף אם לא כתב כן בפירוש, זו היתה כוונתם.
משנה ד: חייב האריס לנכש את העשבים הרעים, ואינו יכול להמנע מכך אף אם נותן לבעל השדה כפי החלק הראוי לו אילו היה מנכש, כיון שבעל הקרקע חושש שלאחר שיצא האריס עדיין יתרבו העשבים השוטים, ויפסיד.
משנה ה: המקבל שדה באריסות, ולא צמחה התבואה כראוי, לדעת תנא קמא חייב האריס לטפל בה כל זמן שיש בה תבואה בשיעור של העמדת כרי. ולרבי יהודה חייב לטפל בה אם יש בה תבואה כשיעור התבואה שנזרעה בה.
משנה ו: החוכר שדה מחבירו, וניזוקה בידי שמים, אם אירע כן לכל שדות העיר, הרי הוא מפחית מדמי החכירה שהתחייב לבעל הבית. ואם רק שדהו לקתה אינו מפחית, כיון שמזלו גרם לכך. ולדעת רבי יהודה אם החכירה היתה במעות ולא בתבואה, אינו מפחית לו מדמי החכירה.
משנה ז: החוכר שדה מחבירו תמורת כמות תבואה מסויימת, וצמחה תבואה גרועה, נותן לו ממנה. ואם היתה התבואה יפה, אינו יכול לקנות תבואה רגילה מהשוק ולתת לו, אלא נותן לו מאותה התבואה היפה שצמחה בשדותיו.
