[תתקפז] מסכת בבא מציעא, פרק ט, משנה יב

משנה יב: אֶחָד שְׂכַר אָדָם וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְיֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ, לֹא תְבָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. שָׂכִיר, בִּזְמַנּוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, עָבַר זְמַנּוֹ אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמָנוֹ, הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. גֵּר תּוֹשָׁב יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר:

אֶחָד [-בין] שְׂכַר אָדָם, והיינו ששכרו כפועל, וְאֶחָד שְׂכַר בְּהֵמָה, ששכר מחבירו בהמה, וְאֶחָד שְׂכַר כֵּלִים, יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם מצוות 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ', וְיֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר', כיון שמלשון 'אתך' יש ללמוד שכל שפעולתו אתך, יש בו מצוה זו. אֵימָתַי נאמר דין זה, שאם אינו משלם בזמנו עובר באיסור, בִּזְמַן שֶׁתְּבָעוֹ הפועל שישלם לו, אבל אם לֹא תְבָעוֹ, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

הִמְחָהוּ אֵצֶל חֶנְוָנִי אוֹ אֵצֶל שֻׁלְחָנִי – אמר בעל הבית לחנוני או שולחני [-מחליף מעות] שישלם לפועל, והוא ישלם לו אחר כך, או שהיו לו מעות בידו, והפועל הסכים לכך, גם אם החנוני או השולחני לא שילמו בזמן, בעל הבית אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, כיון שנאמר 'לא תלין פעולת שכיר אתך', וכין אין הממון איתו אלא אצל החנוני או השולחני.

שָׂכִיר, בִּזְמַנּוֹ – בזמן שצריך בעל הבית לשלם לו, כגון שכיר יום כל הלילה, וטוען שעדיין לא קיבל את שכרו, ובעל הבית טוען ששילם לו, נִשְׁבָּע השכיר שלא קיבל, וְנוֹטֵל מבעל הבית, ואף שמעיקר הדין היה ראוי שבעל הבית ישבע ויפטר, מכל מקום כיון שבעל הבית טרוד בפועליו, מסתבר יותר שהוא שכח שלא שילם, ולכן אמרו חכמים שהשכיר ישבע ויטול. אבל אם עָבַר זְמַנּוֹ, שאם לא שילם בעל הבית עבר באיסור 'בל תלין', אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, כיון שבודאי נזהר בעל הבית שלא לעבור באיסור זה, ונותן ליבו לזכור היטב אם פרע או לא, ואם אומר שפרע, נאמן. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁתְּבָעוֹ בִּזְמָנוֹ, ובאותה שעה לא היתה שייכת סברא זו שאין בעל הבית עובר בבל תלין, וראו העדים שמאותו זמן ועד סוף העונה שבה חייב לפרוע לו לא פרעו, ואמר שישלם לו אחר כך, הרי שהעדים מעידים שלא פרעו בתוך זמנו, הֲרֵי זֶה – השכיר נִשְׁבָּע שלא קיבל שכרו, וְנוֹטֵל. גֵּר תּוֹשָׁב – גוי שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, אך לא קיבל עליו שאר מצוות, העובד כשכיר אצל ישראל, יֶשׁ בּוֹ מִשּׁוּם 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ', וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר', כיון שבתחילת אותו פסוק נאמר 'לא תעשוק את רעך', וגר תושב אינו בכלל 'רעך'.