[תתר] מסכת בבא מציעא, חזרה, פרק ד

פרק ד, משנה א: משיכת מטלטלין יוצרת קנין גמור, ואם התמורה לאותם מטלטלין היא חפץ אחר, נקנה אף הוא ללא קנין נוסף [וזהו קנין חליפין], ואם התמורה היא מעות, משתעבד הצד השני לשלם את המעות שהתחייב, ואינו יכול לחזור בו מהמקח. אבל קבלת הכסף על ידי המוכר אינה מקנה לקונה את המטלטלין, והמקח לא חל עד למשיכת החפץ. ההגדרה של 'כסף' ו'מטלטלין' לענין זה נקבעת לפי הדברים הנקנים באותו מקח, ו'כסף' הוא סוג המטבע המתקבל בקלות יותר, ביחס לסוג השני. ולכן, מטבעות זהב ומטבעות נחושת נחשבים כ'מטלטלין' ביחס למטבעות כסף. ומטבעות 'רעות' שאינן מתקבלות כל כך, נחשבות כ'מטלטלין' ביחס למטבעות 'יפות'. מטבע שאין לה צורה, נחשבת כמטלטלין ביחס למטבע שיש בה צורה.

משנה ב: כפי שהתבאר, משיכת פירות יוצרת קנין, ואין אחד מהם יכול לבטל את המקח. וקבלת מעות אינה יוצרת קנין, אבל אף על פי כן אסור לאדם לחזור בו לאחר נתינת המעות, ולכן הרוצה לחזור בו צריך לקבל קללת 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'. ולדעת רבי שמעון, המוכר, שהכסף בידו, יכול לחזור בו, ואילו הקונה אינו יכול לחזור.

משנה ג: שיעור 'אונאה' במקח, הוא שישית משווי המקח, ובאופן זה המקח קיים ומחזיר המאנה את ההונאה. רשאי המתאנה להחזיר את המקח בטענת אונאה עד שיעבור שיעור זמן שהיה יכול להראות את המקח לסוחר או לקרובו. ולדעת רבי טרפון שיעור האונאה הוא שליש, אמנם לדבריו ניתן להחזיר את המקח כל היום כולו.

משנה ד: בין לוקח ובין מוכר יכולים לטעון טענת אונאה. לדעת תנא קמא אף לסוחר הבקי במחירים יש טענת אונאה, ולדעת רבי יהודה אינו יכול לטעון כן, כי בודאי ידע את המחיר הנכון, והסכים למקח מחמת טעם שהיה לו. אותו צד שהונו אותו יכול לתבוע את ביטול המקח או את החזרת הפרש האונאה.

משנה ה: שיעור האונאה במטבע שנפחתה, לרבי מאיר אחד מעשרים וארבעה, לרבי יהודה אחד משנים עשר, ולרבי שמעון שישית.

משנה ו: המקבל מטבע שנפחתה, אם הוא בעיר גדולה, שיעור הזמן שיכול לתבוע אונאתו הוא עד כדי שיראה את המטבע לשולחני, המחליף מעות. ובכפרים, עד ערב שבת, שבא לקנות בה צרכי שבת ורואה אם מקבלים אותה. ואם היה הנותן מכיר שזו המטבע שנתן, ורוצה לנהוג לפנים משורת הדין, מחליפה לו אפילו לאחר זמן רב. אבל אם אינו רוצה אינו חייב לנהוג כך, ואין למקבל המטבע אלא להתרעם עליו, אך אינו יכול לתובעו. ניתן להשתמש במטבע פחותה שכזו לחילול מעשר שני, כיון שרק קמצנים אינם מקבלים מטבעות כאלו.

משנה ז: שיעור האונאה הוא שישית מהמטבע. חיוב שבועת 'מודה במקצת' הוא רק כאשר התביעה היא לכל הפחות שתי כסף, וההודאה היא לכל הפחות בשוה פרוטה. חמשה דברים שיעורם פרוטה אחת: הודאה במקצת, קדושי אשה, מעילה בהקדש, חיוב השבת אבידה, והגוזל ונשבע על כך לשקר, שחייב להוליך את הגזילה אחרי הנגזל אפילו עד סוף העולם.

משנה ח: על חמשה דברים יש חיוב להוסיף חומש: א. אכילה בשוגג של תרומה, תרומת מעשר [אף של דמאי], חלה או ביכורים. ב. פדיית נטע רבעי. ג. פדיית הקדש שהקדיש האדם עצמו. ד. הנהנה מן ההקדש. ה. הגוזל מחבירו ונשבע לשקר.

משנה ט: התורה מיעטה מדין אונאה את העבדים, השטרות, הקרקעות וההקדשות. וכן התמעטו דברים אלו מחיוב כפל, ארבעה וחמשה, וחיובי שומרים. ולדעת רבי שמעון יש חילוק בין קרבנות שחייב המקדיש באחריותם, שדינם כממון הדיוט לכל דבר, לבין קרבנות שאין המקדיש חייב באחריותם, שדינם כהקדש. רבי יהודה מוסיף על הדברים האמורים ברישא אף ספר תורה, בהמה ומרגלית, שאין להם אונאה, וחכמים סוברים שיש בהם אונאה.

משנה י: אסור לאדם לצער את חבירו בדברים, כגון ששואלו למחיר המקח ואין בכוונתו לקנותו, או שהיה הלה בעל תשובה, ואומר לו זכור מעשיך הראשונים. או שהיה גר, ואומר לו זכור מעשה אבותיך.

משנה יא: הפוסק עם חבירו שימכור לו פירות משדה מסוימת, אסור לו לערב בהם פירות משדה אחרת, ואפילו משובחים יותר. אמנם לגבי מוכר יין התירו לערב קשה ברך, כיון שהקשה משביח את הרך. אסור לערב שמרי יין של חבית זו בחבית אחרת, אבל נותן המוכר לקונה את שמריו של אותו יין שהוא מוכר לו.

מי שהתערב לו מים ביין, אסור לו למוכרו, אלא אם כן יודיע זאת לקונה. אמנם אסור לו למכור תערובת זו לסוחר, אף שמודיעו על כך, כיון שבודאי כוונת הסוחר לרמות בו את האחרים ולמכור להם זאת בתורת יין.

במקום שנהגו להוסיף מים על היין, בזמן שהיין חדש והמים קולטים את טעמו, מותר הדבר, כיון שהכל יודעים שכך המנהג.

משנה יב: רשאי סוחר לקנות תבואה ממקומות שונים ולערבם יחד, וכן לערב יין הבא ממקומות שונים, ובתנאי שלא תהא כוונתו לערב רע בטוב ולפרסם שהכל טוב.

לדעת רבי יהודה אסור לחנווני לחלק קליות ואגוזים לילדים, כיון שבכך הוא מרגיל אותם לבא דווקא אליו, וגורם הפסד לשאר החנוונים, וחכמים חולקים וסוברים שהדבר מותר, כיון שהחנוונים האחרים גם כן יכולים לנהוג כמותו. לדעת תנא קמא אסור לחנווני להוריד את המחירים, כיון שבכך הוא מפסיד לחנוונים האחרים, וחכמים אומרים שהדבר מותר ואף ראוי, שמתוך כך כולם מוכרים בזול.

אסור לחנווני לברור את הפסולת מתוך הגריסים העליונים, ולהשאיר את הפסולת שבפנים, כיון שבכך מרמה את הקונים שחושבים שכל סחורתו נקיה. ואם מוציא את כל הפסולת, לדברי אבא שאול הדבר אסור, כיון שבאופן זה מוכרם ביוקר, יותר ממה שמרויח הלוקח בכך שאין פסולת מעורבת בין הגריסים. ולחכמים הדבר מותר, כיון שיכול הקונה לחשב את הרווח שיש לו בכך.

הבא למכור עבד, בהמה או כלים, אסור לו לייפותם באופן שהם נראים בריאים וטובים יותר מהאמת.