הלכות בכורות, פרק ב
יט) וכן נאמן הכהן לומר על בכור בעל מום הנמצא בידו, בכור זה נתנו לי ישראל במומו, ולא נפל המום כשהוא ברשותי, כדי לחוש לו שמא הוא הטילו, והטעם שאין חוששים לכך, כיון שהדבר עשוי להגלות, והוא מתיירא שמא ישאלו בעליו – שמא נשאל את הישראל שנתן לו את הבכור, ויאמר אותו ישראל שהבכור תמים […]
הלכות בכורות, פרק ב
יז) אף על פי שאין כהן נאמן להעיד על בכור שבידו שנפל בו מום ללא כוונה, מכל מקום כהן שהעיד לכהן אחר שמום זה מאליו נפל, נאמן, ואין חוששין להן שמא הם גומלים זה את זה, שזה יעיד לו היום, וחבירו יעיד לו בחזרה ביום אחר, שכל הכהנים חשודין להטיל מום בבכור כדי לאכלו בחוץ, […]
הלכות בכורות, פרק ב
טו) כפי שהתבאר לעיל, יש צורך בעדות שנפל המום שלא בכוונה, כדי להתיר את הבכור בשחיטה ואכילה, ואפילו עד שהעיד מפי עד אחר שמום זה נפל שלא לדעת, נאמן. ואפילו אשה, שאינה כשרה לשאר עדויות, נאמנת בעדות זו, לומר בפני נפל מום זה מאליו, וישחט עליו. טז) כל המומין הראויין לבא בידי אדם, נאמן הרועה […]
הלכות בכורות, פרק ב
יג) בכור שאחזו דם – חלה במחלה שצריך להוציא ממנו דם, יקיז ממנו דם, ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. ואם נעשה בו מום בהקזה זו, הרי זה נשחט עליו. יד) מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, וישחט עליו – יהא מותר לשוחטו מחמת כן. במה דברים אמורים, בזמן הזה, שאין שם בית […]
הלכות בכורות, פרק ב
יא) היה בכור רודף את האדם, ובעטו האדם כדי לטרדו – להסירו מעליו, ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם על אף שעתה לא היה רודף אחריו, ונעשה בו מום בבעיטה זו, הרי זה ישחט עליו. יב) ילדים קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק, וכן הנכרי שעשה כן לדעתו – לדעת עצמו, הרי זה ישחוט עליו. […]
הלכות בכורות, פרק ב
ט) אמר בעל הבכור 'אילו נפל בבכור זה מום הייתי שוחטו', ושמע הנכרי ועשה בו מום, הרי זה שוחט עליו, שהרי לא נעשה בדעתו. י) ראינוהו שעשה מעשה המרגיל להטיל בו מום, ואכן נפל בו מום, ואין אנו יודעין אם נתכוון למום זה או לא נתכוון, הרי זה לא ישחוט עליו. כיצד, כגון שנתן לו […]
הלכות בכורות, פרק ב
ז) המטיל מום בבכור, הואיל ועשה עבירה, קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה, עד שיפול בו מום אחר מאליו. ואם מת זה החוטא שהטיל את המום, מותר לבנו לשחטו על מום שעשה אביו, שלא קנסו בנו אחריו. ח) הִרְגִּיל – אדם שגרם לבכור שיפול בו מום, כגון שנתן דבילה על אזנו, עד שבא כלב […]
הלכות בכורות, פרק ב
ה) בכור שהוא אנדרוגינוס – יש לו סימני זכר וסימני נקבה, אין בו קדושה כלל, והרי הוא כנקבה, שאין בו לכהן כלום, ועובדים בו, וגוזזים אותו, כשאר החולין. נולד טומטום – שערוותו מכוסה, ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, הרי זה ספק בכור, ויאכל במומו – לאחר שיפול בו מום לבעליו, ואין חילוק לענין […]
הלכות בכורות, פרק ב
ג) וכן אם נעבדה בו עבירה (שרבע אשה), או שהרג את הנפש, ונודע הדבר בעדותו של עד אחד או על פי הבעלים (אבל אם היו שני עדים, הורגים אותו בבית דין), או שהוקצה לעבודה זרה, או שנעבד בתורת עבודה זרה, ירעה עד שיפול בו מום, כמו שביארנו בהלכות איסור מזבח. ד) יוצא דופן – בכור […]
הלכות בכורות, פרק ב
א) כל המומים הקבועים הפוסלין את הקדשים, ונפדים עליהן – נפדים מחמת מומים אלו, אם נפל אחד מהן בבכור, הרי זה נשחט עליו בכל מקום. וכבר ביארנו אותן המומין בהלכות איסור מזבח, שהראוי מהן להיות בזכר (שהרי הבכור נוהג בזכרים בלבד) הוא ששים ושבעה מיני מומים. ב) וכל הדברים שמנינו שם שאינם מום, אך מחמתם […]
