מסכת תענית – פרק רביעי

המשנה הראשונה בפרק זה עוסקת בהלכות נשיאת כפיים בימי התענית, והמשניות שאחריה עוסקות בדיני תעניות שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, עד המשנה האחרונה שבה מבואר ענינו ומהותו של יום חמשה עשר באב, שהוא יום שמחה. [במשניות ובגמרא מובאים בפרק זה עניני ה'מעמדות' שהיו נוהגים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו ישראלים מתכנסים ומתפללים על קבלת הקרבנות ברצון, והרי"ף השמיט זאת כיון שאין הדבר נוהג בזמן הזה].

משנה

בכל ימות השנה הכהנים נושאים כפיהם לברך את העם רק בתפילת שחרית, אבל במנחה אינם נושאים כפים מחשש ששתו יין והשתכרו בסעודה, ושיכור אסור מדרבנן בנשיאת כפים, כשם שהוא אסור מן התורה בעבודה בבית המקדש. משנתנו מבארת שיש ימים שנושאים כפים אף בתפילות נוספות: בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים [-זמנים] בַּשָּׁנָה הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם בכל אחת מהתפילות שביום, ולא רק בשחרית, אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בְּמִנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים [-בתפילת נעילה], ואילו הם אותם שלשה זמנים, בַּתַּעֲנִיּוֹת, כיון שאין בתפילת מנחה שבהן חשש שכרות, שהרי אסורים באכילה ובשתיה, וּבַמַּעֲמָדוֹת – אנשי 'מעמד', ואלו הם ישראלים שהיו באים לבית המקדש לפי סדר קבוע, והיו מתענים כל ימות החול חוץ מראשון ושישי, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

גמרא

שנינו במשנה שיש שלשה זמנים שבהם נושאים הכהנים כפיהם ארבעה פעמים ביום, ואחת הפעמים היא תפילת מוסף. תמהה הגמרא, תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת, מִי אִית בְּהוּ – וכי יש בהם תפילת מוּסָף. מתרצת הגמרא, חִסּוּרֵי מֶחְסְרָא וְהָכִי קָתָּנֵי – יש לשנות את משנתנו כאילו היא חסירה, וכך יש לשנותה, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת כַּפֵּיהֶם כָּל זְמַן שֶׁמִּתְפַּלְּלִין – בכל אחת מהתפילות, וְיֵשׁ מֵהֶן – ויש יום אחד מאותן שלש פעמים שהם נושאים כפיהם אַרְבָּעָה פְּעָמִים בְּיוֹם, שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילָה, וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים, בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, ואמנם רק ביום הכיפורים נושאים הם כפיהם ארבע פעמים ביום, ואחת הפעמים היא בתפילת מוסף, אבל בתעניות ומעמדות נושאים כפיהם שלש פעמים, בשחרית במנחה ובנעילה.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בענין נשיאת כפיים בזמנים המוזכרים במשנתנו: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילָה, יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שַׁחֲרִית וּמוּסָף, יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אבל מִנְחָה וּנְעִילָה, אֵין בָּהֶן נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שחרית ומוסף יש בהם נשיאת כפיים, וכן בתפילת נְעִילָה, יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אבל מִנְחָה אֵין בָּהּ נְשִׂיאוּת כַּפַּיִם.

מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפְלְגֵי – באילו סברות נחלקו תנאים אלו. ומבארת, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, כָּל יוֹמָא טַעֲמָא מַאי – מה הטעם שבכל יום אין הכהנים נושאים כפיהם בכל התפילות, הרי זה מִשּׁוּם חשש שִׁכְרוּת, וְהָאִידְנָא – ועתה, בימות התענית, לֵיכָּא שִׁכְרוּת – אין חשש שכרות. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר, שַׁחֲרִית וּמוּסָף, דְּכָל יוֹמָא לֹא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת – שבכל ימות השנה לא שייך בהם שכרות, שהרי לעולם אין אוכלים קודם תפילות שחרית ומוסף, לֹא גַּזְרִינָן – לא גזרו חכמים שלא לישא כפיים, אבל מִנְחָה וּנְעִילָה, דְּכָל יוֹמָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת – שהן תפילות הנאמרות בזמן שבכל השנה שייכת בו שכרות, הגם שבימים מסוימים אלו אין חשש שכרות, גַּזְרִינָן – גזרו בכך חכמים איסור, מחשש שיבוא לישא כפיו גם בימים רגילים, שיש בהם חשש שכרות. וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר, תפילת מִנְחָה, דְּאִיתָא כָּל יוֹמֵי – שמתפללים אותה בכל יום, וניתן לטעות בין מנחה של תעניות למנחה רגילה, גַּזְרִינָן – גזרו בכך חכמים, ואין נושאים בה כפים אפילו בתעניות. אבל תפילת נְעִילָה, דְּלֵיתָא כָּל יוֹמֵי – שאין מתפללים אותה בכל הימים, אלא רק בתעניות, אין חשש טעות, ולֹא גַּזְרִינָן – לא גזרו בכך חכמים.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שבתעניות נושאים כפים בתפילת נעילה, אך לא בתפילת מנחה. שואלת הגמרא, וְאֶלָּא לפי פסק זה כרבי יוסי, הָאִידְנָא – בזמנינו, מַאי טַעֲמָא פָּרְשֵׂי כֹּהֲנִים יָדַיְהוּ בְּמִנְחָתָא דְּתַעֲנִיתָא – מדוע נושאים הכהנים כפיהם בתפילת מנחה של תענית, והרי לדעת רבי יוסי, שהלכה כמותו, אין להם לישא כפיהם בתפילת המנחה לעולם. משיבה הגמרא, כֵּיוָן דְּסָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה קָא פָּרְשֵׂי – כיון שהם נושאים כפיהם בתפילת מנחה הסמוכה לשקיעת החמה, כִּתְפִלַּת נְעִילָה דַּמְיָא – הרי תפילה זו דומה לתפילת נעילה, הנאמרת עם שקיעת החמה, שגם לדעת רבי יוסי לא גזרו בה איסור.